כותבת המאמר: טלי פרידמן

אחת הפרשות החשובות ביותר בתורה היא פרשת יתרו, שכן בה מתועד מתן עשרת הדברות לעם ישראל, במעמד הר סיני, ובה שומעים את קולו של אלוקים. למרות זאת הפרשה לא נפתחת במעמד המונומנטלי הזה, אלא בתיאור בואו של יתרו, כהן מדין, חותן משה ויועצו של פרעה לשעבר, אל משה. 

במהלך ביקורו (לאחר שמשה קיבל את פניו) משה דן את העם ועסוק בצרכי העם ובהנהגתו מן הבוקר עד הערב. יתרו שרואה את דרך הנהגתו, שואל את משה: “מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב.” (יד, יח). ומשה עונה לו שהעם בא אליו כדי לדרוש את אלוהים. כנגזרת מדרישת העם עליו למלא שני תפקידים: לשפוט בין איש ובין רעהו וללמד ולהורות את חוקי האלוהים ואת תורותיו. יתרו, כמו חותן טוב, מבקר את אופן ההנהגה של משה ויועץ לו מבלי שהתבקש, בעניין חלוקת התפקידים בשלטון. “וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו: לֹא טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.” (יז, יח) ואף מייעצו להימלך בקב”ה אם עצתו טובה היא. 

במסגרת הרפורמה המשפטית שמציע יתרו, על משה לבחור מתוך העם שופטים. ואלו הם תנאי הסף לבחירתם: “אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע.”

 אנשי חיל; אנשי כוח וזריזות (רמב”ן, כא יח) שיש בהם גבורה לסבול הטורח (חזקוני, כא יח), עשירים (רש”י, כא יח) שלא יגורו מפני איש (רשב”ם, כא יח). יראי אלוהים; שלא יצא עליהם שם רע (ראב”ע, כא יח) שאין להם יראה מאדם רק מהקב”ה (חזקוני, כא יח). אנשי אמת; בעלי הבטחה, שכדאי לסמוך על דבריהם שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעים (רש”י, כא יח) שאינם כזבנים (ראב”ע, כא יח). שונאי בצע; שונאי שוחד וגזל (רשב”ם, כא יח) ששונאין את ממונם בדין (רש”י, כא יח) שהם אוהבים האמת ושונאים העושק(רמב”ן, כא יח). ומה תגובתו של משה?

“וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, בְּכָל עֵת: אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.” (כד-כו, יח). 

משה שומע בהצעתו של חותנו, אך בוחר באנשי חיל בלבד מכל ישראל, וכביכול מתעלם משאר תנאי הסף שנקב בהם יתרו בהצעתו. לדעת הרמב”ן כאשר נאמר “ויבחר משה אנשי חיל, הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע […]  שאמר מכל ישראל, וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו.” 

אך לדעת הספורנו “ויבחר משה אנשי חיל אחר שביקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו”. ולפי הראב”ע משה בחר אנשי חיל “שהיה דבר ברור, ולא הזכיר יראי אלוהים כי הוא לבדו ידע לבב אנוש”. וגם לפי חזקוני משה בחר באנשי חיל כי היה יכול להכיר עשירים, “אבל מידת הלב כגון יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע אין בשר ודם יכול לראות”. אם כך, מדוע התורה מקדימה את עצת יתרו למתן תורה? ומדוע היא מפרטת את תנאי הסף הנדרשים מהשופטים?  

בפרשת יתרו עם ישראל מקבל את ספר החוקים הנצחי, אולם החוקים לא ניתנים בחלל ריק, הקב”ה נותן לשופטים מתוקף תפקידם את הסמכות לפרש את החוקים ולתווך לעם את דבר ה’ בעולם. על כתפיהם מונחת אחריות עצומה לפתח את התורה ולא רק להעבירה, וזאת בהתאם לכללים שהתורה נדרשת בהם ולשאלות שעולות במציאות, אך יש תנאי סף הנדרשים מהם כדי להיות בהנהגה. גם אם כרגע אין בנמצא אנשים שיהיו בהם כל התכונות הללו, הכתוב מפרט אותן. תנאי הסף הנדרשים מהשופטים כל כך חשובים, שהקדימה התורה את העיסוק בהם לפני העיסוק בחוקים עצמם. 

Tali-f@bezeqint.net