בשבת שלפני ראש השנה נוהגים לקרוא את פרשת ניצבים. מנהג זה הינו מנהג עתיק, ומבוסס על תקנתו של עזרא הסופר – “עזרא הסופר תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה” הגמרא מסבירה את התקנה בכך שאנו רוצים ש-“תכלה שנה וקללותיה”, אלא שנחלקו הראשונים על אילו קללות מדובר. התוספות שם (ד”ה קללות) סובר שתיקנו והנהיגו להפסיק בקריאת שבת אחת בין הקללות לבין ראש השנה עצמו כדי שלא יהיו הקללות סמוכות לראש השנה. התוספות סוברים, אם כן, שהקללות המדוברות הינם אותם המוזכרות בפרשת כי תבוא, ופרשת ניצבים הינה אותה שבת שבה אנו חוצצים בין הקללות לבין ראש השנה. אבל התוספות מביא גם דעה נוספת והיא דעת רבינו ניסים, הסובר שהקללות שעליהם מדובר הינם גם קללות המוזכרות בפרשת ניצבים, “כל האלה הכתובה בספר הזה”. לפי רבינו ניסים, אנו מעוניינים לסיים את כל הקללות, אלו שבכי תבוא וגם אלו שבניצבים לפני ראש השנה. מכל מקום יוצא שלדעת שתי השיטות – התקנה של עזרא בעצם קובעת שיש לקרוא את פרשת ניצבים לפני ראש השנה. והנה, פרשת ניצבים, שהיא אחת מן הפרשיות המסיימות את נאומו הארוך של משה לאורך ספר דברים, עוסקת בכמה נושאים הקשורים באופן מהותי לראש השנה. ראשית כל, תחילת הפרשה עוסקת בכריתת הברית של ערבות מואב, ברית חדשה ומיוחדת ערב הכניסה לארץ. נראה שברית זו הינה סוג של השלמה לברית הבסיסית של סיני, והיא מהווה אישור וקיום למעמד הר סיני בעת הכניסה לארץ, והפיכת התורה לחיים שלמים. התורה מתארת את כריתת הברית במילים – “אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם … ” המשנה – ש”כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” (מסכת ר”ה א’, ב’). ושא נוסף המובא בפרשה קושר באופן מהותי לימים אלו, הוא פרשיית התשובה המופיעה בסוף הפרשה. ” וְשַׁבְתָּ עַד-ה’ אֱלֹקֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם–מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ–וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה’ אֱלֹקֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ: לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ–לְמַעַן חַיֶּיךָ… ” מדהים לראות שפרשת התשובה האמורה בתורה קושרת באופן בלתי ניתן לפירוד בין החזרה בתשובה לבין החזרה ארצה. אם נזכה לחזור בתשובה, ה’ ישוב את שבותנו, ויקבץ אותנו מכל העמים אל הארץ אשר ירשו אבותינו. אשרינו שזכינו לחיות בדור שבו אנו שבים לארצנו, ומצליחים להגיע לאותו חיבור מיוחד של תשובה וחזרה ארצה, ושל כריתת ברית מחודשת כמו זו שנכרתה בערבות מואב. בפרשת וילך, אותה אנו קוראים בסמיכות לראש השנה, אנו מוצאים את צוואתו של משה ליהושע. משה מחזק את יהושע ומשתמש בביטוי של “חזק ואמץ”. ביטוי זה הינו ייחודי ביותר, ומעניין שהוא חוזר כמעט בכל מקום שבו התורה עוסקת בכניסה לארץ, ובעיקר ביהושע המכניס את בני ישראל לארץ. כך למשל כאשר חטאו עם ישראל במרגלים, מתאר משה את דבריו של הקב”ה – 
ראש כולל לשעבר בממפיס (תשס”ט-תשע”א)
כיום מחנך בבית הספר התיכון “הימלפרב” בירושלים
(מגילה ל”א, ע”ב).
תיאור מפורט זה, מזכיר במידה רבה את מעמד הדין בימים הנוראים. חז”ל בכמה מקומות זיהו את הביטוי “היום”, כרומז לראש השנה (באיוב – “ויהי היום”, בפרשת אלישע והשונמית “ויהי היום” ועוד). אולי גם כאן רומזת לנו התורה – “אתם ניצבים היום כולכם”, כולנו ניצבים לברית מחודשת, ולדין מחודש עם הקב”ה, כמו שמתארת
“וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.” (דברים ל”א, ז’)
“יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל” (דברים א’, ל”ח)
וכך גם – “וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה”.(דברים ג’, כ”ח)
