הרב ד”ר יוסי סלוטניק
ראש כולל לשעבר בקייפטאון (תשנ”ח-תשנ”ט)
כיום ר”מ בישיבת מעלה גלבוע
האם יש מקום לרחמים בדיני הרוצח?
בפרשת השבוע התורה מתארת במילים חזקות את האחריות הקהילתית להביא למשפט צדק את הרוצח:
“וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ… וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר ל”ה, ל”א – ל”ד)
הפסוקים נכתבו בצורה פסקנית שאינה מאפשרת, ביחס לדיני רוצח, שום שיח אחר, חריג או יוצא מהכלל. המסר העולה הוא שאין מקום לחמלה בדיני הרוצח ותמיד צריך למצות עמו את הדין. על אף הפסקנות שבפרשיה זו בתורה, אנו מוצאים מקום אחר במקרא בו ההתמודדות היא אחרת לגמרי. בניגוד למקובל אני רוצה לחלוק עמכם שאלה ולא רעיון או פרשנות, ואני מביא את הדברים לא כדי לפתור את המתח אלא כדי לשים את השאלה לפתחיכם.
בספר שמואל ב’ אנו שומעים על מערכת היחסים המתוחה בין דוד המלך ובנו אבשלום. לא נתאר את כל התהפוכות של מערכת יחסים זו, אך נזכיר שבעקבות הריגת אמנון דוד הרחיק את אבשלום מביתו, דבר שגרם לו צער רב. יואב בן צוריה רצה לפייס בין המלך ואבשלום ועל כן שלח את האישה החכמה מתקוע כדי להראות למלך את החשיבות של הפיוס. תפקידה היה לשכנע את המלך לדון בסיפור הריגת בנה, ואחר כך להראות לו את הקווים המקבילים בין פסיקה זו ליחסו לבנו אבשלום. קצרה היריעה מלדון בסיפור זה על כל חלקיו ורבדיו ואני אסתפק באזכור הסיפור שבדתה האישה התקועית ופסיקת המלך דוד בעניין.
“וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי. וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” (שמואל ב יד, ג-ו)
האישה מתארת כיצד תוך כדי מריבה הרג בן אחד שלה את אחיו. בהתאם לנאמר בפרשתנו משפחתה מבקשת לגאול את דם הנרצח, ולהרוג את הרוצח. האישה אינה אומרת בפה מלא מה מבוקשה אך די ברור שהיא מבקשת שהמלך יורה שלא יהרגו את בנה כי לא יישארו לה בנים.
בשלב ראשון המלך מנסה להתחמק מהוראה כזו ואומר ” וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ” (שם, ח). אך האישה אינה מרפה ואומרת ” עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי” (שם, ט). מבין השורות נראה שהאישה הבינה שהמלך חושש מהוראת כזו בגלל העוון הכרוך בו. יותר מסביר שהחשש הוא בגלל הדברים הנחרצים שנאמרו בפרשתנו על כך שחוסר הענשת הרוצח תביא להחנפת הארץ. האישה קובעת שהיא תיקח את העונש על עצמה ולא יהיו לכך השלכות על המלך ומלכותו. בסופו של דבר המלך מתרצה ומכריז “חַי ה’ אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה” (שם, יא). תחינתה של האישה הועילה, המלך חמל על בנה וקבע שלא יוציאו אותו להורג ובכך דאג ש”גחלתה” של האישה לא תכבה וישאר “שם” ו”שארית” לבעלה.
אין ספק שאנו חשים את האמפתיה לאישה ולבקשתה, ואנו מרגישים הזדהות עם פסיקתו של דוד החומלת על האישה ומכפיפה את החוק לעולם של חסד. אך השאלה המהדהדת היא כפולה: התורה דרשה צדק בצורה בלתי מתפשרת, כיצד בוחר דוד את החסד על פני דרישת הצדק שדרשה התורה? בעוד ששאלה זו היא ערכית יש גם שאלה פרוצדורלית – באיזו סמכות יוצא דוד נגד חוק התורה? גם אם נניח שמבחינה ערכית צריך להעדיף את טובת האישה על פני עשיית צדק עם הנרצח, האם יש לדוד סמכות לעבור על חוקי התורה?
הרד”ק נותן מענה חלקי לשאלה זו, ומדייק מהפסוקים שהאישה מתארת מציאות בה אין לבני המשפחה את חובת גאולת הדם, והם מנצלים את המקרה כדי לשדוד את ירושת האחים. על פי פירוש זה אכן ראוי שבית המשפט ידון במקרה של הרצח, אך בקשת האישה היא לתת לבנה הגנה מול המשפחה הפועלת בצורה שאינה חוקית.
הרלב”ג בפירושו הולך בדרך אחרת וקובע “ואפשר עוד שאף על פי שהיה בן מות לפי משפטי התורה הנה היה יכולת למלך להצילו להוראת שעה”. טענתו היא שהמלך לא בהכרח כפוף לדיני תורה ויכול על פי צרכי השעה לדון דין אחר. אם כי הוא אינו מבאר מדוע מקרה זה נחשב צורך שעה? האם הרצון לחמול על האם מהווה סיבה מספקת לחרוג מדיני התורה?
כפי שאמרתי בתחילת דברי אינני בא לפתור את השאלה אלא לעורר אותה. תנו דעתכם על המתח בין הדין והרחמים. בין התורה הפסקנית שאינה נותנת מרווח לחריגים לרצון שלנו לתת מענה אישי המותאם למקרה ולמציאות תוך הסתכלות על ההשלכות של הדין בעין של חסד ולא רק במידת הדין.
