חנוך שלו
שליח לשעבר במלבורן (תשס”ג – תשס”ד)
הדברים הבאים נכתבים בעִקְבוֹת העֳקֵבות של ישראל אלדד ז”ל ע”פ מאמרו לפרשת עקב בספרו “הגיונות מקרא”.
בפרשתנו, פרק ח’, פסוקים ז’-י’ מפרט משה את שבחי הארץ:
כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ,
מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:
אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה ובָהָר
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן;
אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.
אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;
אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.
וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ,
עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
שבע פעמים מציין המנהיג הגולה והמתגעגע את הארץ. באופן פיוטי, הקטע המדובר הינו סימטרי בצורת מנורה. ככזה נושא עמו שירת עומק למהותה, יתרונותיה וחסדיה של הארץ.
הקנה החיצוני של ביותר של המנורה הוא ה”ארץ” הראשון והשביעי.
הסימטריה מתבטאת בכך שהקטע מתחיל ומסיים במילים “ארץ טובה”. אלא שבעוד הקטע מתחיל בסתם ארץ ובסתם טובה, מסיים משה את שירו בה”א הידיעה, “הארץ הטובה”.
על מנת להגיע מסתם “ארץ” אל “הארץ” יש לבחון את הארץ, מיסלעיה ונחליה, פרותיה ויכולותיה.
נעמיק אל הקנה השני – ה”ארץ” השני והשישי. בפסוקים אלה מדובר אודות הבקעות וההרים, תוואי הארץ. בפסוק השני, מציין משה כי הארץ שופעת מים. אנו יודעים כבר מפרק י”א, פסוקים י’-י”א, כי תכונה זו של הארץ ייחודית לה ושונה מהמוכר לעם הנכנס ממה שהכירו בבמדבר או בארץ מצרים:
“כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם“.
באופן משלים על אותו קנה, ה”ארץ” השישי מגלה את איכויות התוואי עצמו – המִסלעים והאבנים המנתבים את המים ומסתירים אותם במעיינות, הם עצמם בעלי ערך עצמי של מחצבים וחומר גלם. אין דבר מיותר בארץ זו.
אלדד כותב כי לא רק שלא נצטרך לעמים זרים על מנת להשיג מקורות מים, אלא גם לא נצטרך לעמים לצורך כלי עבודה ומלחמה. הארץ מחבקת ונותנת לא רק מים חיים, אלא גם פרנסה והגנה.
בסימטריה השלישית, הקנה הקרוב למרכז המנורה, ה”ארץ” השלישי והחמישי מדברים על הזנה בסיסית. מצד אחד (“ארץ חיטה ושעורה”) חומרי גלם להכנת הלחם, החיטה, ומן הצד השני, ה”ארץ” החמישי, תיאור התוצר – הלחם עצמו.
וכך מטפסים ומגיעים אל הציר המרכזי בשירו של משה, מרכז המנורה – “ארץ זית שמן ודבש”.
כאן קורים שני דברים בו-זמנית. מצד אחד חומר הגלם והתוצר מתערבבים.: “זית שמן” כמושג אחד. כתוב דבש ולא תמרים למרות שמונים את הפירות בהם נשתבחה הארץ.
קשה כאן להבדיל בין מה שצומח לבין מה שהאדם מפיק בכוחו ממשאבי הטבע. בנוסף, לשמן ולדבש ערך מוסף לאדם מעבר להזנה החיונית שנמנתה בקנה הקודם. אם כן הארץ, אמא אדמה, לא רק מקיימת אלא מרוממת. מחיוניות לחינניות. נדמה כי הערך המוסף בשמן ובדבש, מרכז המנורה, הם הציר, הגורם המהפך, המביא מסתם “ארץ טובה” אל “הארץ הטובה”.
עתה, מכירים אנו בערכה של הארץ. אך אגב ההקשבה הקשובה לשבח הארץ, נחשפים אנו גם אל ערגת המביא-אך-אינו-בא-בשערי-הארץ, משה, המנסה לחבב את הארץ על העם. צופה הוא מעבר הירדן ורואה את מלוא איכות המנורה ואולי מקווה ומתפלל שגם הנכנסים בין הקנים, לא ישכחו את הסימטריה והמכלול מבפנים.
לסיום, נסגור מעגל ונחזור דווקא לסימטריה החיצונה. שם נגלה אלמנט משותף נוסף.
ה”ארץ טובה” ו”הארץ הטובה” נפגשות ומתכתבות סביב מעורבות הא-ל. בראשונה, הקב”ה הוא המביא את ישראל אל ה”ארץ טובה”. הא-ל פעיל. העם סביל. בנקודה זו העם טרם קלט את העוצמות המצויות בארץ ולכן המשולש הינו עם וארץ שה’ מתווך ביניהם. אך עם ההתפתחות השיר והמנורה, בכוחות המים והמחצב, הפירות והלחם, עולה האדם לדרגה גבוהה ומקבל עצמאית את קדושתה של הארץ ואז הופך הוא לגורם הפעיל. “וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה’ אֱלֹקֶיךָ, עַל-האָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ”.
בנקודה מרוממת זו האדם פעיל. הוא אוכל. הוא מברך. הוא המתווך בין נותן הארץ, הקב”ה, לטובתה, הטוב הטמון בה. ישראל מתבגרים, לומדים להכיר טובה לבורא על הארץ ולומדים להכיר את טובתה של הארץ.
ואולי מבין משה ורוצה שהעם יבין כי רק הבנות עמוקות אלה מבטיחות זכרון.
בהעדר האיזון ושמירת הסימטריה המשופעת/משובעת (מלשון שבע/שפע) עלולים, חלילה, להגיע לפסוקי השכחה הבאים (ח’, י”א):
הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
