דניאל כהן
שליח לשעבר במלבורן (תשע”ח)
כיום לומד מדעי המדינה באוניברסיטה העברית

אחד מהאתגרים הכי גדולים של שליח הוא איכשהו ליצור אווירה שלא משנה מה הילד, הסטודנט, המבוגר או האזרח הוותיק עושה עם שאר זמנו – כשאותו אדם נכנס לכיתה, לסניף, לבית המדרש או לבית הכנסת, הוא ירגיש בנוח, שהוא חלק ממשפחה, שהוא שייך.

בפרשת השבוע, אחרי סיפור שמעון ולוי שיוצאים למסע נקמה גדול בעקבות אונס אחותם דינה, יש פסוק שלכאורה מיותר, אך אם מבינים אותו בהקשר, הוא יכול להיות אחד מהפסוקים החשובים שאנחנו קוראים. כתוב בפסוק: “ושמע ישראל (יעקב אבינו, את מעשי שמעון ולוי) ובני יעקב שנים עשרה”.

השאלה המתבקשת היא: אנחנו לא יודעים כמה בנים יש ליעקב?! מה הטעם לחזור על משהו שהוא לכאורה ברור?

הרב דוד סתיו עונה תשובה יפה מאוד:
זה ידוע שיעקב לא הסכים עם מעשי שמעון ולוי. הוא חשב שהם הגזימו מאוד בתגובתם לאונס דינה. הוא אפילו אומר זאת במפורש לפני מותו בפרשת ויחי, ומדבר על ההרס ששני הבנים יצרו וכמה שהם מסוכנים.
למרות זאת, יעקב, למרות שהוא לא מסכים עם מעשיהם, לא העיף אותם מהבית, לא נישל אותם, ולא הרחיק את עצמו מהם. התורה מנסה להגיד לנו זאת בעזרת הפסוק.

עד עכשיו, לאברהם וליצחק היו בנים שהם שלחו מהבית, שלא היו ראויים להישאר חלק מהברית עם ה’, או אפילו להיות חלק מהמשפחה.

אבל לא כך יעקב אבינו. זה בדיוק למה הפסוק משתמש בשם השני של יעקב בתחילתו – “ישראל”. לפעמים לא נסכים עם אנשים אחרים מעם ישראל. מעשיהם אולי אפילו יגעילו אותנו, אבל הם עדיין חלק ממשפחתנו. צריך תמיד לתת להם להרגיש שהם יכולים לחזור, להתחבר מחדש, ולהרגיש חלק מעמינו הנפלא.

לתגובות: arbel67@gmail.com