בסוף פרשת וישב אנו שומעים על בקשתו של יוסף משר המשקים

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה:

כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר:

אך כידוע מסיימת הפרשה באמירה העצובה

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ

רש”י על אתר מסביר בשם המדרש

מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים.

הסבר זה מעורר תמיהה גדולה – וכי יעלה על הדעת שצריך יוסף להמתין בחיבוק ידים? הרי מקובלנו שאדם צריך לעשות את ההשתדלות הבסיסית והקב”ה יסייע בידו להינצל. הייתכן שקב”ה מעניש את יוסף על כך שניסה בכל כוחו לצאת מבית האסורים ?

עיון במדרש[1] רק מגביר את התמיהה –

אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף,

ולא פנה אל רהבים, ע”י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים,

המדרש נראה כסותר עצמו מיניה וביה – יוסף הוא הדוגמה הקלאסית של מי שפנה את הרהבים שהרי הוא פנה לעזרת שר המשקים והמדרש עצמו רואה בכך שהתווספו לו שנתיים את ההשלכה של פניה זו – כיצד ניתן לראות ביוסף את זה אשר “שם ה’ מבטחו” ?

לפני שנים שמעתי מהרב ברויאר שאילולי “שכח” שר המשקים את יוסף היה יוסף חושב שמה שהציל אותו מבית האסורים היא האסרטיביות שלו עצמו. הוא ביקש משר המשקים עזרה וזה עזר לו- הבנה זו היתה מוציאה את הקב”ה מתוך התמונה. אך כאשר עברו שנתיים וניכר לכולם, ובמיוחד ליוסף, ששכח אותו שר המשקים ולפתע פתאום ניזכר בו ברור שזו יד ההשגחה ולא יד המקרה. בעצם טען הרב ברויאר שהשנתיים הנוספות אינן “עונש” אלא כורח התוכנית הא-להית. כיון שרצה הקב”ה שיבין יוסף שיד ההשגחה בעניין נאלץ יוסף להישאר שנתיים נוספות בכלא כדי שמסר זה לא יתערפל.

דומני שהסבר פה זה מסייע בידנו להבין את המדרש. שומה עלינו להרהר בשאלה מה חשב יוסף כאשר תוכניתו להעזר בשר המשקים כשלה. האם הוא נתקף ביאוש ? האם הוא ויתר ? האם הוא התחיל להתרגל לגורלו בבית הסוהר ?

המדרש עונה בצורה חד משמעית – אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו, זה יוסף !!! יוסף מעולם לא שם מבטחו ברהבים. בין כאשר פנה לעזרת שר המשקים ובין כאשר תוכנית זו “עלתה” לו בשנתיים נוספות בכלא הוא מעולם לא פנה אל הרהבים הוא מעולם לא סמך שהם יושיעו אותו. מבטחו תמיד היה בה’. גם אם שר המשקים היה זוכר אותו מיד וגם כאשר נזכר בו לאחר שנתים מבין יוסף היטב שיד ה’ היא המושכת בחוטים.

המדרש בעצם מערער על המשואה שיצר דוד בפרק זה – לא כל מי שפונה לרהבים מפסיק לשים את מבטחו בה’. השאלה היא האם הוא שם מבטחו ברהבים או שהוא רק פונה אליהם. הדוגמה היא יוסף שעל אף שפנה אל הרהבים בכל זאת אנו רואים בו את המודל של זה ששם מבטחו בה’.

את הדוגמה הנפלאה הנוספת לדואליות זו אנו חוגגים בימים אלו בחג החנוכה. המרחק בין הניצחונות של המכבים נגד היוונים לאמירה של “כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה” קצר מאוד. השכילו המכבים לנווט את ניצחונם לטיהור המקדש – ובעצם לאמירה שהקב”ה הוא זה שיצר את ניצחון ה”מעטים מול הרבים והזדים ביד עוסקי התורה”. אין פה ניסיון לטשטש את פעולת המלחמה שנעשה ביד בני האדם אך יש כאן תובנה שניצחון האדם מושרש בכך שהם שמים בה’ מבטחם בעת המלחמה.