גדעון ויצמן

הרב גדעון ויצמן
ראש כולל לשעבר בקנזס סיטי (תשנ”ז – תשנ”ט)

 

בין ברכות וקללות:

כיצד אנו מגדירים ברכה, ומה היא קללה? ובכן, בדרך כלל דברים טובים נתפסים כברכה ודברים רעים נקראים קללות. אבל האם זה כל כך פשוט? יש משל בודהיסטי עתיק שאיש איבד פעם אחת את הסוס שלו וכל החברים שלו אמרו “זה רע”. אבל הוא השיב “אולי”. למחרת סוסו חזר לכפר שלהם ביחד עם סוס פראי שהתיידד אתו כשיצא מהכפר. עכשיו היה לו שני סוסים. כל החברים שלו אמרו “זה טוב.” האיש השיב “אולי”.

בנו ניסה לרכוב על הסוס החדש, אבל הסוס פראי ולא היה רגיל לכך, וזרק את הרוכב, ששבר את רגלו. כל החברים שלו אמרו “זה רע”. הוא רק ענה “אולי”. למחרת מגייס צבא נכנס לעיר ולקח את כל הגברים הצעירים הבריאים כדי להילחם המלחמה הרחוקה. אבל כשהם ראו את הילד עם הרגל השבורה הם עזבו אותו. “זה טוב”, אמרו החברים. האדם רק ענה את אותה התשובה, “אולי”.

 

ברכות וקללות תלויות בנסיבות ועל התוצאות סופיות, שלא תמיד ניתן לראות. בהחלט לא באופן מיידי.

 

קללותיו של בלעם?

 

זה מביא אותנו לפרשת השבוע. בלעם נשכר כדי לקלל את העם, אבל ה’, למרות שבתחילה מסרב לאפשר לו ללכת, בסופו של דבר נעתר בתנאי שבלעם רק יחזור על מה שהוא ית’ יאמר לו.

וכך מקבלים רשימה ארוכה של ברכות, כמה מהם כל כך נשגבות שהם שולבו בתפילותינו “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל.”

 

עם זאת, חלק מהברכות הם פחות ברורות, למשל “הם עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. זה נשמע יותר כקללה מאשר ברכה, ואכן ברכה/קללה זאת הטרידה את העם היהודי מאז בלעם אמר אותה על גבעה בודדה לפני אלפי שנים.

 

העם היהודי תמיד היה “לבדד”, נפרד משכניו ונדחף לפריפריה על ידי תרבויות המארחות שלו. עד היום אנו רואים כי האו”ם הוא לא תמיד כל כך שמח שאנחנו חבר בארגון ונותן לנו טיפול “מיוחד”, אוהב לשנוא ולגנות אותנו בעוד מדינות אחרות עושות דברים נוראים ורצחניים בלי שום מילת גנאי או אצבע מאשימה.

אז זאת ברכה או קללה?

 

לבד בבית:

 

הנצי”ב מסביר שהעם היהודי הוא יכול להיות לגוי גדול רק כאשר הוא לבדד, גם אם זה בלית ברירה אלא מתוך הכרח. רק כאשר היהודים הם לבדם הם מסוגלים להיות אומה מיוחדת.

ישראל יכולה לשמור על מהותה המיוחדת ולמלא את המשימה שה’ נתן לה בהפצת התורה בכל רחבי העולם, רק אם אנחנו נשארים נפרדים. אומה שמתערבבת עם העמים האחרים מאבדת במהירות את דמותה המיוחדת לפני שהוא מסוגל להשפיע על אחרים. רק אם נשארים לבד ונפרדים אנו יכולים לפתח את המהות המיוחדת שלנו ולאחר מכן להפיץ את התורה לעולם. זוהי המשימה שקבלנו במתן תורה.

על פי זה הנצי”ב מסביר את החלק השני של ברכה זו באותה הדרך. “ובגויים לא יתחשב”; כאשר אנו מנסים להיות חלק מעמים אחרים הם דוחים אותנו מיד ומוקיעים אותנו. אנחנו נחשבים רק אנו חיים בנפרד ורק אז יש לנו אפשרות להשפיע על העולם כולו.

 

ראה כמה מדינת ישראל שינתה את העולם. אני פעם טסתי ברחבי אמריקה בכמה טיסות פנימיות. בכל טיסה חלקו עיתון המקומי ושמתי לב כי בעמוד הראשון של כל עיתון היה לפחות מאמר אחד על ישראל. וזה מעל ומעבר לחשיבות לכאורה של הרצועה הזעירה הזאת של הארץ. אבל כאשר היהודים חזרו הביתה אז הם קיבלו מקום בזירה העולמית והצליחו ללמד את העולם שיעור במוסר וצדק. זה שינה את מצב היהודים בכל רחבי העולם, לא רק בישראל. היהודי שניסה להתקבל לחברה לפני מאה שנה מצא לפניו רק דלתות סגורות, עכשיו יהודי נחשב בכל העולם ומתקבל יותר בקלות לחברה הגדולה. בזכות מדינת ישראל הוא זוכה לכבוד ולמעמד.

 

הקללה של לבדד הפכה לברכה, המדינות האחרות עכשיו מסתכלות על העם היהודי ודנים אותנו לסטנדרט מוסרי גבוה יותר. אנחנו עם לבדד ישכון ורק על ידי זה יש לנו חשיבות בגויים.