הזה הנצח נמצא בעולם הימים לא חולפים

הזוהר פותח בשאלה מדוע כתוב ‘ימי’ בלשון רבים ולא ‘יום’, שהרי רגע המוות הוא יום אחד בלבד. הוא מתרץ שהפסוק אינו עוסק בתאריך של המוות, אלא במתרחש בשעת המוות (המתוארת בעדינות בזוהר כשעה שבה אלוהים מחזיר אליו את רוחו של האדם). כשאדם מת ועולה לשמים, כל יום ויום מימי חייו עולה עמו. משמעות הדבר היא שהימים שחיינו על פני האדמה – לטוב או לרע – לא חלפו ונעלמו כפי שהיינו רגילים לחשוב, אלא כל יום ויום והתוכן המיוחד שהעניק לו האדם מלווה את האדם לנצח. במידה מסוימת נראה שתפיסה זו מתממשת גם בחיי העולם הזה. כל אחד ואחד הוא מי שהוא בזכות סיפור חייו, בזכות החוויות שחווה בעבר ובזכות בחירותיו ומעשיו, וממילא, גם אם אדם אינו זוכר את שאירע לו בעבר או שאינו מודע למתרחש בחייו, עדיין הדברים טמונים ורשומים בגופו ובנפשו. אולם בזוהר אין הדבר בגדר תובנה פסיכולוגית כי אם למעלה מזה. לימים יש משמעות קיומית וממשית, ובהמשך אף מגדיר הזוהר את היחס שבין הימים לבין זהותו של האדם. אך קודם שנפנה להבין את דברי הזוהר, נברר את הבסיס לדברים. על פי היהדות, לכל אדם יש נשמה שהיא מהותו הפנימית. הנשמה היא נצחית וקיימת עוד לפני שהאדם נולד, והיא ממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. בהקשר זה מתאים להביא את דבריה של מרי ראסל (“בנים של אלוהים”), הכותבת שהתבוננות בגוויה של אדם מת וחוויית הריקנות שבה הן ההוכחה הטובה ביותר לקיומה של הנשמה בקרבו של אדם חי.

הזוהר מנסה להבין את משמעות תקופת שהותה של הנשמה בעולם הזה, כלומר את ההבדל בין מצב הנשמה לפני הלידה למצבה לאחר המוות. במילים אחרות, הזוהר מבקש לפצח את משמעות החיים. בתפיסות הרווחות מתמצית התשובה בשכר ועונש, כלומר אדם שבחר בעולם הזה בטוב יזכה לשכר, ואילו אדם שבחר ברע ייענש. התפיסה שהזוהר מציע קיומית וממשית הרבה יותר. הימים שאדם חי הופכים להיות ‘לבוש’ נצחי לנשמתו. אמנם הנשמה היא המהות הפנימית, אולם החיים בעולם הזה הם הביטוי המעשי שלה. לכן החיים משולים ל’לבוש’, דרך הלבוש מבטא האדם את עצמו. תפיסת הזוהר היא שאחרי שהגוף נעלם, הזהות הרוחנית שיצר האדם לעצמו במשך חייו מתוספת לנשמה. עולה מכאן שהחיים בעולם הזה נצחיים במובן זה שחיי האדם מורכבים מסך כל הימים שבהם פעל, והם מלווים אותו לנצח נצחים. הגוף נעלם, אך זהותו של האדם נקבעת מתוך מהותו הפנימית ומן הדרך שבה חי את חייו.

הגוף, הנפש ומה שביניהם 
הזוהר מציע תשובה חדשה לשאלה המטרידה מיהו האדם, מי אני. יש שהיו עונים שהאדם הוא גוף ונשמה, ומכיוון שהגוף ארעי, זהותו האמיתית של האדם היא הנשמה. ישנן תפיסות רוחניות – בעיקר במזרח – שמנסות להשתחרר מן העולם ומן החומריות ולהגיע לנשמה הפנימית. הטענה של הזוהר היא שמהות האדם איננה שילוב של נשמה וגוף, אלא שילוב של נשמה וחיים. הגוף נעלם, אך החיים – במובן שדיברנו עליו לעיל – קיימים לעד.
תפיסה זו של החיים שלאחר המוות מחזירה אותנו לשילוב שבין ‘להיות’ לבין ‘לעשות’ – כאשר את היסוד של ‘להיות’ מייצגת הנשמה, ההוויה הפנימית, ואילו ‘לעשות’ הוא סיפור החיים של האדם. תובנה זו מסייעת לנו ליישב פרדוקס במשנה בפרקי אבות:
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. (אבות ד, טז–יז)
בתחילת המשנה נראה שרבי יעקב רוצה לשלול את המשמעות הקיומית של החיים: העולם הזה הוא רק אמצעי להגיע אל המשמעות האמתית שמצויה בעתיד, בעולם הבא, שהרי אפילו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה מכל חיי עולם הזה. אולם מיד לאחר מכן הוא אומר שלמעשה הפרוזדור חשוב מן הטרקלין: “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”.
אלא שלדעת רבי יעקב, אף שמהיבטים מסוימים ההוויה בעולם הבא נעלית יותר, הרי שבעולם הזה יש את מה שאין בעולם הבא – היכולת לעשות. רק מתוך העשייה יכול אדם להשתנות, וליכולת הזו יש השלכות על זהותו הנצחית של האדם.
תפיסה שמעניקה ממשות ליום היא תפיסה תובענית מאוד. היא דורשת מהאדם ליטול אחריות, לחיות כל יום בחייו באופן מדויק, כך שיהיה בו תוכן חיובי ולא סתמי. הזוהר מתאר באופן ציורי את סכנת ההחמצה:
בכל יום ויום יוצא כרוז ומכריז ואין מי ששם לב. למדנו זה הימים של האדם, באותו היום שהוא יוצא לעולם כולם קיימים והם הולכים ומשוטטים בעולם ויורדים ומזהירים את האדם, כל יום ויום בנפרד. וכאשר אותו היום בא ומזהיר את האדם (ובכל זאת), באותו היום הוא חוטא, היום עולה בבושה ומעיד עדות (זוהר ויחי רכד ע”א, תרגום).
לדעת הזוהר, לא רק שבכל יום יוצא כרוז, אלא היום עצמו הוא הכרוז. כל יום הוא פוטנציאל שאפשר לממש. היום מזהיר את האדם לחיות אותו נכון. לעתים אדם אינו שם לב, ומחמיץ את הפוטנציאל הטמון באותו היום.

הסרט לקום אתמול בבוקר מספר על אדם שבכל יום קם שוב ליום האתמול, היום שאותו הוא לכאורה כבר סיים. גיבור הסרט אינו מצליח להתקדם אל המחר, אלא נדון לחיות שוב ושוב את אותו היום, עד שהוא לומד לחיות אותו נכון. בחיים האמתיים, לצערנו, אין הזדמנות נוספת. כל יום הוא הזדמנות מיוחדת שאפשר להחמיץ או לממש.
בהמשך דורש הזוהר את הפסוק על אדם וחוה בגן עדן “וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם” (בראשית ג ז), שהיו ערומים משום שכבר ביומם הראשון בעולם הספיקו לחטוא באכילה מעץ הדעת. משום כך, על פי הזוהר, לא היה להם מה ללבוש, ולפיכך הם היו ‘ערומים’. לעומת זאת את הפסוק על אברהם אבינו שהיה ‘זָקֵן בָּא בַּיָּמִים’ (בראשית כד א) הזוהר דורש שאברהם זכה שהימים ילוו אותו.

הזוהר מלמד מה הם חיי נצח, ומדריך אותנו כיצד לעצב אותם. רק בעולם הזה ניתנה לנו הזכות והחובה לעצב את זהותנו. הזהות מורכבת ממכלול הוויית החיים שלנו ואילו המוות מקבע אותה לנצח, וממילא מעניק משמעות נצחית לכל אחד מן הימים שבהם נבנתה זהותנו.