גיל קלמפרט
מונטריאול 2000

 

בראשית כח, ט”ו: “וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ.”

כאשר יעקב יוצא מארץ ישראל ובורח ללבן דודו חרנה, ה’ מתגלה אליו בחלום המפורסם המכונה- “סולם יעקב” ומבטיח לו את ההבטחה הנ”ל. עוד ברגע היציאה מהארץ, כאשר מלאכי ארץ ישראל מתחלפים במלאכי חוץ-לארץ, יעקב מקבל הבטחה ברורה לחזור לארץ ישראל (“…וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…”), בריא ושלם (“…וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ…”).

ולכן אין זה מובן כלל מדוע יעקב אבינו כל כך פוחד וירא מפני המפגש שלו עם עשיו. מדוע הוא יוצא מכליו כאשר עשיו מאיים עליו ולא כאשר לבן רודף אחריו? מדוע הוא יורה בכל הכוונים?

מובן שיש משהו שמטריד את שלוותו התמידית של יעקב.

כדי להבין את העניין נתחיל במה שאמרו חז”ל בסנהדרין צ”ח ע”ב: “כדר’ יעקב בר אידי שהטיל קושיא בין שני פסוקים כתוב הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב וירא יעקב מאד וייצר לו, שהיה מתיירא שמא יגרום החטא”. אך הגמרא אינה מציינת מהו אותו החטא. שום רמז אפילו.

כדי לקבל תמונה מלאה נסתכל בקונטקסט בו נמצא הציטוט הנ”ל. בתחילת דף צ”ח ע”ב, מובאים דברי רבה שאמר על ימות המשיח “ייתי ולא אחמיני…” – יבוא ולא אראנו. כלומר, רבה פחד ממשהו שעלול לקרות בימות ביאת המשיח. הגמרא ממשיכה בהסבר הפחד של רבה:
” אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא?אילימא משום חבלו של משיח,והתניא: ‘שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים’, ומר, הא תורה והא גמילות חסדים?! “

תלמידו המסור של רבה, אביי, שואל לפשר הפחד של רבו מימות ביאת המשיח. הרי לא יכול שהוא מפחד מהיסורים, שהרי התורה והגמילות חסדים שלו יצילו אותו מהיסורים.

עונה לו רבה: “אמר ליה: שמא יגרום החטא”. שוב החטא הזה.

ואז מביאה הגמרא את דברי ר’ יעקב בר אידי הנ”ל, ובתוספת הבריתא הבאה: “כדתניא: (שמות טו טז ) “תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן עד יעבור עמך ה'” – זו ביאה ראשונה – “עד יעבור עם זו קנית” – זו ביאה שניה; אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס, בביאה שניה,כביאה ראשונה,אלאשגרם החטא.”

עכשיו כבר יש כוון ברור. כאשר מדובר על חזרה לארץ ישראל, במיוחד למען התקדמות הגאולה, מתעורר אותו החטא המאיים. אם- כן החטא הוא ישיבה מחוץ לארץ ישראל. בימי עזרא עלו לארץ ישראל רק מקצת העם, כמה עשרות אלפים בודות, בעוד העילית של העם נשארה בבבל. לזה הגמרא קוראת “החטא”. הרצון הזה להשאר בחיים הנוחים של חוץ לארץ. העכוב מלחזור לארץ ישראל ברגע הראשון שמתאפשר. אמנם היה ראוי שגם גאולה שנייה תהיה ברעש גדול כמו גאולת מצרים, אך בגלל החטא הכל הלך בדרך הטבע, לאט וקשה.

מכך חשש רבה. הוא אמנם היה צדיק, בתורה ובגמ”ח, וברור שלא היה נמשך אחר תאוות עולם הזה והחיים הנוחים שהוא מציע. אך יתכן שהיה נמשך אחר עבודת ה’ שבגולה. עבודת איסוף הניצוצות שצריכה להעשות בגולה, וקשה לדעת מתי הגיע הזמן לארוז הכל ולעלות לישראל. רבה חשש שהוא יהיה מסור מידי לעבודה הרוחנית הזו, ולא יהיה מסוגל להבחין מתי הזמן לעזוב את הגולה ולעלות לארץ ישראל.

עכשיו נוכל להבין את חששו של יעקב אבינו. לאחר שברח מארץ ישראל לדודו, וגר שם במשך 22 שנה, יעקב חושש שמא הוא התעכב יותר מידי. אמנם הוא עסק באיסוף הניצוצות שהיו מונחים אצל לבן, כגון רחל ולאה והממון הרב, אך עדיין יתכן שהוא התעכב יתר על המידה.מכך חושש יעקב. ובמיוחד כאשר עשיו מגיע כשבאמתחתו שנים של קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל.

ניתן לדייק את מה שאמרנו בדבריו של יעקב עצמו: “עם לבן גרתי ואחרעד עתה” . האיחור הזה, אומר יעקב, יכול לעלות לי בחיים. לכן יעקב מתכונן במישורים מעשיים, ולא סומך על הנס. הוא הולך בדרך הטבע, לאט וקשה. מרכך את האויב, מתאמץ בתפילה, ומתכונן לגרוע מכל.

עלינו לזכור תמיד שלכל דבר יש מטרה, וגם לישיבה בגולה הייתה מטרה. אך לאחר שהתגשמה המטרה, הגיע הזמן של הגאולה, וכמו שדרש הגר”א מתלמידיו, בקול רועד מבכי: “לא לאחר את המועד!!”.