החינוך לחיי נצח

לגרסת ה-PDF לחץ כאן

מקום מיוחד קיבלו ילדי ישראל דווקא בשלושת השבועות. הורגלנו לחוג עם ילדינו את חגי ישראל. משה רבנו קורא קריאת תיגר תרבותית נגד ראש המשעבדים את עם ישראל –פרעה, הקורא ואומר: “לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ד'”. על כך עונה משה ואומר לו: “בנערנו ובזקננו נלך כי חג ד’ לנו“. אנו משתפים את ילדינו בקביעות בדבר שמחה ומאמינים כי יתחזקו באמונתם ובתחושת השייכות להיסטוריה ולעתידו של עם ישראל. אך בעת צער וצרה מהו מקומם של ילדינו?      

הגמרא בגיטין נו ע”א מספרת כי נירון קיסר, מקיסרי רומי, נשלח להילחם נגד ירושלים. בהגיעו לכיוון ירושלים הוא עורך בדיקת קוסמים לגבי מה צריכה להיות מטרתו במלחמה. נירון יורה חיצים לארבעה כיוונים שונים, ובאופן מפתיע כולם משנים כיוון ונופלים לכיוון ירושלים. בדרכו הוא פוגש ילד יהודי ומבקש ממנו לספר מה הוא למד היום. נירון מעוניין לדעת מהי רוח החינוך של ילדי ישראל ולהיכן מכוונים המורים בלימודם. עונה הילד ומצטט פסוק מספר יחזקאל כה. בפסוקים מתואר מצב היסטורי והלקח האלוקי ממנו. אדום מואשמים בהתערבות יתר בחורבן בית ראשון. הם לא פעלו רק מתוקף תפקידם אלא הראו נכונות יתר לעשות נקמה בעם ישראל. כתוצאה מכך מבטיח הקב”ה כי ינקום באדום על ידי עם ישראל ויעניש את אדום על מעשיהם כאילו פעלו נגד ד’. נירון קיסר שומע דברים אלו ובהתפעלות רבה ואצילית עורך חשבון נפש ומסיק מסקנות אישיות. אומר נירון–  רצונו של הקב”ה להחריב את בית המקדש על ידי הגויים – יש לכבדו, אבל האם ייתכן גם שמי שימלא את התפקיד ויחריב את הבית– ייענש?! נירון מבין שהקשר בין עם ישראל לקב”ה הוא נצחי. ילד יהודי לומד זאת כבר בבית הספר. על אף שבאופן זמני מוטל על הגויים להחריב את הבית, באופן נצחי הם ייענשו על כך מאחר שהקב”ה ישוב באהבתו לעם ישראל ואל בית המקדש. אם כך הדבר, מחליט נירון להתגייר ולהצטרף אל עם ישראל ומצאצאיו יוצא רבי מאיר. החינוך לחיי נצח הניע את מחשבתו ורגשותיו להימנע מלהישאר חלק מממלכת אדום שנלחמת בנצח.

ירמיהו הנביא מתאר במגילת איכה את היציאה לגלות: “עולליה הלכו שבי לפני צר” (איכה א, ה). פגיעה בילדים היא הפגיעה האכזרית ביותר. גם מבוגרים חפים מפשע וזכותם לחיים שלווים היא מעל הכול ללא תלות בדת או מוצא, ובכל זאת הפגיעה בילדים היא אכזרית ביותר מאחר שהם לא רק חפי פשע אלא גם חסרי ישע. אין באפשרותם להילחם ולהגן על עצמם. ממתיק ירמיהו את הדברים ואומר: “ויצא מבת ציון כל הדרה”, א”ר יהודה בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב”ה. הסנהדרין כבר גלתה ועמה עוד שאר מוסדות הדת כמשמרות הכהונה. אך רק כאשר גלו הילדים – גלתה שכינה עמהם“. השכינה לא השאירה את הילדים לבדם בדרך. הדרה של ציון היא השכינה, יוצאת לגלות יחד עם ילדי ישראל.

אחריות גדולה מוטלת עלינו בנוגע לתינוקות של בית רבן. ריש לקיש אומר בשמו של רבי יהודה הנשיא כי כל קיומו של העולם תלוי ב”הבל פיהן של תינוקות של בית רבן”. לימוד התורה ותפילתם של הילדים מוסיפים כוח לקיום העולם. רב פפא שואל את אביי מדוע לילדים יש כוח גדול יותר מאשר לו ולרב פפא שהיו גדולי עולם?! עונה אביי: מאחר שהילדים לא חטאו (שבת קיט ע”ב). הטהרה והתמימות של הילדים הן הכר הטוב ביותר לפעולת התורה והתפילה, ללא תערובות וללא רבב של לכלוך. ומכאן ניתן להבין גם את דברי רב המנונא כי “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן”. כאשר התינוקות אינם חלק ממערך הלימוד והתפילה הקהילתי, מתברר שאנו לא פועלים לבניין העתיד של עם ישראל. ממילא באופן זה אין משמעות לקיומה של ירושלים ושל בית המקדש.

דברי ריש לקיש בשם רבי יהודה הנשיא בדבר חשיבות תורתם ותפילתם של הילדים הגדילו נשוא עד כדי כך שנקבע שאין לבטל תינוקות של בית רבן מתלמוד תורה אפילו לבניין בית המקדש! וכך נפסק להלכה (רמב“ם, בית הבחירה א, יד. יו”ד, רמ”ה, י”ג). אותם ילדים ששכינה גלתה דווקא עימם, מעניקים לשכינה יותר נחת בעת לומדם תורה מאשר לו היו הם עוסקים בבניין בית המקדש. על ידי לימודם הם מכינים בתוכם ובתוככי עם ישראל כלי מוכשר להשראת השכינה שהוא משמעותי יותר מאשר ביטולם לצורך בניין בית המקדש.

בעת צרה וצער מסייעת לנו דווקא תורתם של ילדי ישראל. “מפי עוללים ויונקים יסדת עז, להשבית אויב ומתנקם!” (תהילים ח, ג). עוזו וכוחו של עם ישראל הוא התורה. התורה מעניקה לנו חוסן בחיינו דרך ביטחוננו ואמונתנו בה’. אנו שמים מבטחנו בה’ והוא משגיח עלינו באופן מיוחד ונלחם למעננו במקום שבו המלחמה היא מעל לכוחנו. מאחר שילדינו רוכשים כלים וכוחות אלה כבר מגיל צעיר, כל מבטם וגישתם אל מצבי חירום וצער של עם ישראל נעשים מתוך אמונה וביטחון הנטועים בליבם. ילדינו מסוגלים להשבית אויב ומתנקם. הם מאמינים בחיי הנצח של עם ישראל ומבינים כי המצבים שעימם אנו מתמודדים הם חולפים. מתוך כוח זה מעניק הילד תשובה ברורה לנירון קיסר ומציג מצב מתמיה שבו עוצמתו של ילד מאמין היא גדולה מעוצמתו של מצביא גדול המאמין בכוח הזרוע ומופתע לגלות כי החינוך לחיי נצח הוא מעל הכול.

לתגובות: rabbiner.apel@jg-ffm.de