אריק ספיקר
רכז תוכנית ‘ללמוד’ וראש דסק אירופה
החצוצרות הטובות והחצוצרות הרעות
“כגודל הציפיות גודל האכזבות”. זהו כלל שמלווה את רובנו כל חיינו. יש כאלה שמעדיפים תמיד להנמיך ציפיות ויש כאלה שיעשו את כל המאמצים להשיג את מבוקשיהם גם אם לפעמים יתאכזבו מאוד.
קשה לדמיין מצב של ציפיות יותר גדולות, יותר עצומות, מאשר בפרשה שלנו. מאז פרשת יתרו, אי שם באמצע ספר שמות, בני ישראל בהמתנה, בציפייה. אמנם אנחנו רגילים לחשוב שלאחר יציאת מצרים, כאשר בני ישראל הגיעו להר סיני הם הגיעו ליעדם האמיתי, וזה בוודאי נכון מבחינות מסוימות כפי שחשנו לפני ימים מספר בסיום ספירת העומר, אולם כולנו הרי יודעים שהיעד האמיתי עבור כולם – ה’ משה והעם – היה אך ורק ארץ ישראל. מבחינה זו עם ישראל חווה עיכוב גדול מאוד. מאז אותו פסוק שקראנו במהלך חג השבועות: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי”, ועד לפסוק אותו נקרא בשבת הקרובה: “וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן” עברה לא רק כמעט שנה אלא גם סדרת אירועים עצומים: ההכנות לקבלת התורה, מעמד הר סיני, 40 יום בציפייה למשה, חטא העגל, 80 יום של בקשת סליחה, קבלת לוחות שניות, בניית המשכן, ציווי על ניהול המשכן בספר ויקרא, חנוכת המשכן, מניין השבטים הלויים והבכורות וסידור המחנה לפי דגלים. רצף האירועים המדהים הזה, עם כל עליות והמורדות, היו במובן מסויים “עיכובים” בדרך.
הרגע הזה בו בני ישראל סוף סוף מתקדמים אל עבר ארצם, לא כעדר של עבדים אלא כעם עם תורה ומשכן משלהם, מסודר במחנה בו כל אחד יודע את מקומו, הוא כל כך משמעותי שלפי חז”ל מדובר כביכול בחומש חדש המתחיל לאחר הפסוק “וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן…”.
תארו לעצמכם לכמה רגעים אילו ציפיות היו מתפתחות בלבכם אילו אתם הייתם שם. אם אתם הייתם חולמים כל חייכם להשתחרר מעבדות פרעה ולהגיע לארץ המובטחת לאבות אבותיכם, והנה עכשיו יוצאים ממש לדרך ותוך זמן קצר מאוד נגיע לשם.
ניתן אם כן להבין את גודל האכזבה העמוקה מההמשך המידי של אותו פסוק, של התזוזה הראשונה של עם ישראל בתור עם: “וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה’ וַיִּשְׁמַע ה’ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה’ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה”.
החל מאותו “חומש” חדש אנו עדים לרצף עצום וקשה של חטאים. העם כולו (חטא המתאוננים וחטא המרגלים), האספסוף, נשיאי ומובילי העדה (המרגלים, קרח, דתן ואבירם) ואפילו מרים, אהרון ומשה. למשך פרשות על גבי פרשות אנו צפויים לקרוא סיפורים קשים ואף מאכזבים על עם קשה העורף.
אולם אם נחזור טיפה אחורה, אם נעיין מעט במצווה האחרונה שניתנה לפני אותה תזוזה מונומנטלית והיסטורית, אנו נראה שה’ כבר הכין את העם ואת הדורות הבאים למעבר המהיר מהמר למתוק:
“עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת”. עד כאן החצוצרות משמשות לכלי פרקטי כדי להניע את העם העצום באופן מסודר לפי הדגלים. אולם לחצוצרות ישנו גם שימוש לדורות: וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה’ א-ֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי א-ֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה’ א-ֱלֹהֵיכֶם
תמיד הפתיעה אותי העובדה שאותו כלי משמש לצרכים כל כך הפוכים: מלחמה וצרות מצד אחד, ושמחה, מועדים וקרבנות מצד שני. אנחנו רגילים להפריד את השמחה והאבל כמעט מכל בחינה שהיא. המקומות שונים, הבגדים, המנגינות, הכלים וכו’. אבל פה התורה אומרת לנו בדיוק להיפך. אותן חצוצרות ממש ישמש אתכם ברגעים המאושרים וגם במשברים הקשים כגון רעב, מגפה או מלחמה.
כמובן שצריך לשים לב לשימוש השונה שנעשה בחצוצרות ב-2 המקרים. התרועה שמסמלת את הקושי, הסיבוך, הגניחה והבכי היא זה שהכהנים ישמיעו בזמני משבר. התקיעה שמסמלת את הפשטות, הבטחון, הכח והעתיד היא זו שהעם תשמע ברגעי שמחה.
לדעתי מסתתרת פה אמירה עמוקה. רבים הם בעולם המדברים על הבורא כ”האל הטוב”. זה נכון באנגלית, גרמנית, צרפתית ועוד שפות רבות. כלומר בעצם האל שלהם הוא כזה שיודע לעשות רק טוב. כדי להסביר את מציאות הרוע בעולם תרבויות אלה המציאו את מושג השטן – ישות עצמאית ונפרדת מהאל, שהוא מקור הרוע והרשע בעולם.
מאידך, ישנן פילוסופיות שלא מאמינות בהבדל המהותי בין רע וטוב. הכל יחסי, הכל תלוי תרבות, זמן והקשר, או לחילופין הכל תלוי בתועלת הכללית של המעשה.
התורה שוללת את שתי התפיסות הללו. בהחלט קיימים בעולם הזה טוב ורע (גם אם מבחינה מטאפיזית ‘לית אתר פנוי מניה’, שהרי העולם הוא בעצם א-לוקות אין סוף, אין אנו רשאים להסתכל על המציאות כך בפועל), אולם גם הטוב וגם הרע באים מאותו א-ל שהוא בעל הכוחות כולם.
אנו מכירים את המשנה בפרק א’ של מסכת ברכות, האומרת לנו במפורש:
“האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים–משתקין אותו”.
המשנה הזו מתארת מעין מדרון חלקלק. קודם כל ישנה תפיסה כי פעולותיו ומצוותיו של הקב”ה הן רק כאלה שנתפסות על ידינו כמיטיבות עם הבריאות. דבר זה מוביל להזכיר את שמו רק על מעשיו הטובים ובסופו של דבר מוביל, חס ושלום, לחלק את הא-לוהות לשתי רשויות נפרדות (מודים מודים).
החצוצרות מסמלות בדיוק את הנקודה הזו. מצד אחד ישנה הבדלה ברורה בין הטוב לרע: התרועה והתקיעה. אסור לנו בשום פנים ואופן להתבלבל בנקודה זו ולקבל את הכל במעין שוויון נפש סטואית. עם זאת אנו מצווים להשתמש באותו כלי, באותו מקור ליצירת הקול, כדי שנדע שלא להפריד לחלוטין ולזכור שאין שום רשות או ישות נפרדת ועצמאית מהבורא אלא שהכל, הטוב והרע, באים אך ורק ממנו.
כמו שאומר הנביא ישעיהו: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה’ עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.
עכשיו אנו יכולים לחזור לראש דברינו. את אותה התפיסה הדואלית לגבי מקור הטוב והרע במובן התיאולוגי ניתן גם למצוא במובן החברתי והפסיכולוגי. אנשים בדרך כלל נוטים לראות אנשים, קבוצות ועמים או כ-“טובים” בהתעלם מהצדדים השליליים או כ-“רעים” בהתעלם מהצדדים החיוביים שלהם. קשה לנו יותר לראות את התמונה המורכבת של אותה קבוצה שיכולה לעשות דברים נפלאים ורגעים ספורים אחר כך לבצע פשעים נוראיים.
דור המדבר הוא דור מלא תהפוכות. דור שהוא דוגמא ומופת עבורנו מבחינות רבות, אולם הוא גם משמש לנו תמרור אזהרה לסכנות נפילה רבות. נזכור שזהו אותו דור ממש, שהיה מסוגל להגיע למדרגות “נעשה ונשמע” וזמן קצר אחר כך ליפול ל-“נתנה ראש ונשובה מצרימה”, כביכול אותן חצוצרות שפעמים תוקעות ושפעמים מריעות. כך גם נזכור שיש שיעור אמיתי ללמוד מפרשות אלו לחיים שלנו שגם הם מורכבים מטוב ורע, עלויות וירידות.
