טל טמיר
שליח לשעבר בוושינגטון (תשס”ד)
כיום מתכנת מחשבים בחברת אינטל
הכוח של הפרט
פרשת השבוע “ויקהל” עוסקת (שוב) בהקמת המשכן. לאחר שספר שמות עסק באירועים מכוננים של עם ישראל המסופרים בצורה ישרה, מצומצמת ועיינינית, מגיעות כארבע פרשות שעוסקות בכל שלב ושלב של תכנון והקמת המשכן. שאלו חז”ל למה היה צורך לפרט כל כך הרבה על הקמת המשכן? במה הוא זוכה לתיאור יותר מלא וארוך מחציית ים סוף או מתן תורה? הרי היה מספיק הפסוק “…ויעשו כאשר ציווה ד’ את משה”.
חז”ל מתרצים שאלות אלו במספר דרכים וביניהם במדרש אגדה זה, כצורך לכפר על חטא העגל:
“ויקהל משה…ויאמר אליהם אלה הדברים.
זה שאמר הכתוב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר. אשריהם הצדיקים שיודעים לעשות פשרה בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך אמר משה רבנו ע”ה ‘ויקהל’:
תבוא “ועשו לי מקדש” – ותכפר על מעשה העגל שנאמר בו “קום עשה לנו אלוהים”.
ותבוא קהילת משה רבנו, שנאמר “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל” – ותכפר על קהילת אהרון, דכתיב “ויקהל העם על אהרון”…(תורת שלמה פרשת ויקהל, אות ד’)
חטא העגל הביא למשבר כל כך גדול שמשה רבינו מגלה במעשיו שכל פרט במעשה המשכן מכוון ככפרה על פרט בחטא העגל. גם רש”י במסכת ברכות מביא שמחצית השקל שניתנה על ידי כל העם בצורה שווה, משמשת בעצם לכופר נפש לכפר על העם ששרד את חטא העגל ולא נהרג כחלק מהעונש עליו.
ועדיין נשאלת השאלה, אז מה? האם זה עדיין מצריך כל כך הרבה מלל? הרי כמו שחטא העגל נכתב בכ-70 פסוקים, גם המשכן שכנגדו יכל להסתפק בזה. למה תיאור הכופר כל כך ארוך?
נראה שהחרטה והכפרה לא מספיקים בפני עצמם ונדרשים מעשים רבים ומפורטים כנגדם כדי לכפר.
למה הדבר דומה? לאופי הפעולה של הזיכרון שלנו. ביומיום אנחנו בקושי מסוגלים לזכור פרט בודד מיום שלם בשבוע שעבר. אבל ברגעי השמחה והעצב (ל”ע) הגדולים שלנו, למשל אחרי אירוע פתאומי, נזכור וננצור את הפרטים הכי קטנים, נשחזר שוב ושוב מה עשינו ואיפה עמדנו בכדי לחיות אותם כמה שיותר עמוק ולהפיק מהם משמעות עצמית יותר גדולה.
כך גם בפרשתנו, לצורך בנית ה-“פרויקט הלאומי”, המשכן, כל העם התנדב כל אחד כפי יכולתו. לא עוד אוסף של ערב רב המחפש הסברים מעגל הזהב, אלא הרתמות מלאה של נשים וגברים שנרתמים ביחד כשלם מכל הלב עד שהיה די ו”הותר”, ונדרש להוציא קול במחנה שיפסיקו להביא תרומות. הפירוט העמוק מתאר את החיבור והחיבה של העם בהירתמות למצווה. כמו שאמרו חז”ל: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, “ועשו” לשון רבים, שהאחדות של כל העם בבניית המקדש הביאה לירידת השכינה במשכן ול-“ושכנתי בתוכם”. כך התורה מדגישה את הכפרה על החטא והחיבה המוחזרת של ד’ למלאכת העם: “דרך חיבה ודרך מעלה לומר, כי חפץ ד’ במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות” (רמב”ן)
ומתוך כל מלאכות המשכן נראה בעיני שמחצית השקל היא המפתח להבנת החיבור שבכפרה. הדרישה היא שכל העם יתן מחצית השקל, עד כדי כך שלפיה אפשר למנות את בני ישראל, מראה שלכפרה אנחנו זקוקים לכולם ולא ניתן לוותר על אף קבוצה בעם. את מחצית השקל אספו פעמיים הפעם הראשונה היא בתחילת העבודה, לצורך בנית האדנים שהם היסודות של המשכן. מה שמדגיש שבבסיס העניין, כל העם שווים ורק בזכות כולם ביחד המשכן עומד. קבוצה שנעדרת מהעם פוגעת בבסיס שלנו גם אם לא תמיד מרגישים בכך. הפעם השנייה היא לקראת סיום הקמת המשכן, כשאספו מחצית השקל לצורך הקרבת הקורבנות, שכן רק קרבנות שבאותם באופן שווה מכל אחד ואחת בעם יכולות להתקבל לפני ד’.
דוגמא מחיי היום יום, בצורך להירתמות כולם ללא יוצא מהכלל ניתן למצוא בבעיות אבטחת המידע שקיימות בימינו. לאחרונה אנחנו שומעים יותר ויותר דיווחים בעולם המחשוב על פריצות אבטחה וגניבה של מידע אישי מאנשים. ההתקפה החמה כיום נקראת “נוזקת כופר” (Ransomware) שפועלת בצורה פשוטה. לאחר שיעד התקיפה הפעיל את הנוזקה על ידי פתיחת הודעת דוא”ל, למשל, הנוזקה מצפינה לו את כל המסמכים האישים ואז מציגה הודעת כופר לתשלום בכדי לפתוח מחדש את המסמכים. הבעיה הזאת כל כך נפוצה שמעריכים שהנוזקה “Locky” למשל מדביקה כ-90,000 מחשבים ביום. הרבה ארגונים נאלצים לשלם את הכופר בכדי לקבל חזרה גישה למסמכים. המחקרים בתחום מעריכים שכ-80% מההתקפות המצליחות הם נגרמות “באשמת” אחד מהעובדים. לא משנה כמה הארגון ישקיע באבטחת המידע ובחינוך העובדים, מספיק עובד אחד שיפתח את המייל הזה בעבודה והתוכנה יכולה להדביק את המחשבים של כל הארגון.
לפרט הבודד יש חלק ביכולת להפיל, להציל או לכפר על עם שלם.
בעזרת השם נצליח להגיע נקיים ושלמים לבניין המקדש השלישי.
