הרב נחמייה טיילור
יועץ תורני של תורה מציון
ר”מ בכולל ובמדרשה של אוניברסיטת בר אילן
המהות של הרגל
אחד היסודות המפורסמים בכתבי החסידות הוא ששומה עלינו לשים לב למיקום הראשון של כל מילה ואות בתורה. הרעיון הזה נכתב לראשונה בספר 'בני יששכר' לרבי צבי אלימלך מדינוב (מאמרי חודש אייר מאמר ג – ל"ג בעומר) ובלשונו: "נשמע מזה שיש ללמוד מהאות והתיבה שנכתב בתורה בראשיתה, היינו שאותו האות והתיבה שנזכר בתחילה בתורה, אותו הדבר הוא דבר כללי לכל הנאמר אחריו". המשיך להשתמש ברעיון הזה רבי צדוק הכהן מלובלין בכתביו: "בכל מקום במה שנזכר פעם ראשונה בתורה, שם הוא שורש הדבר" (פרי יצחק במדבר ר"ח תמוז) ובעוד מקומות בכתביו.
הפעם הראשונה שהוזכרה חג השבועות בתורה הוא במסגרת הפרשיות של מתן תורה בפרשת משפטים (שמות פרק כג. טז): "וחג הקציר בכורי מעשיך". כשהקב"ה מצווה אותנו על השמיטה, "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" ועל החובה ליראות לפני ה' שלש פעמים בשנה. רש"י מציין בקצרה את דברי חז"ל: "לפי שהעניין מדבר בשביעית הוצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן". מסביר המשך חכמה שם: "והוה אמינא שלא ישכחו כי לה' הארץ, מצווה להראות שלוש פעמים בשנה לדעת כי הוא מה', וכמו שהאריס צריך לבא אל האדון. אבל בשביעית שכבר ידעו כי לה' הארץ, ואינם חורשים וקוצרים, לא בעי שלוש רגלים, לכן קמ"ל דלא יעקרו רגלים ממקומן". כוונתו לומר שהיינו חושבים שבשנת השמיטה בשעה שעם ישראל חשים את "לה' הארץ ומלואה" במלא מובן הביטוי אין צורך להיראות לפני הבורא בבית המקדש, ולכן באה התורה ומחדשת לנו שאעפ"כ יש צורך לעלות ולהיראות לפני ה'.
אמנם השאלה הנשאלת מאליה היא מה מוסיפה העלייה לרגל בשנת השמיטה ומהי מטרתה. לולא הזכרתן בפרשת השמיטה היינו אומרים שהמטרה של שלשת הרגלים היא שבתקופות הללו בשנה, חג האביב – הפריחה, חג הקציר וחג האסיף, האדם עולה לרגל להודות לקב"ה על מה שקבל ממנו. אך מזה שהתורה הזכירה אותן במסגרת השמיטה, בשעה שעם ישראל מתקיים מבחינה כלכלית בתחושה ש"לה' הארץ ומלואה", מוכרחים לומר שיש מטרות נוספות לשלשת הרגלים.
מסביר שם המשך חכמה: "מפני שהשם יתברך דבוק אל נפשות האומה הישראלית, והמה כחלק מן הכלל, וזה (איכה ג, כד) "חלקי ה' אמרה נפשי". ומפני שאין בכח האדם להיות דבוק תמיד לה' יתברך, (דברים יא, יד) "ואספת דגנך", לכן אמרה תורה שיעלו לרגל לראות פנים ויתדבקו אל הכלל… כן יתדבקו אל הכלל ויתקדשו בקדושת יושב הכרובים להיותם ראויים שיקרא "אלקי ישראל".
במיצוי דבריו נראה שישנן שתי מטרות לשלשת הרגלים. בניגוד לשבת, ראש השנה ויום הכיפורים, יש מצווה מיוחדת שכל עם ישראל יעלו לרגל על אף הסכנות הכרוכות בזה. התורה עצמה העידה: "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות את פני…" (שמות לד.כד). ודרשו חז"ל (במכילתא דרשב"י) על פסוק זה: "דברה תורה כנגד היצר שלא יאמרו ישראל היאך אנו מניחין ארצנו ובתינו ושדותינו וכרמינו ועולין לרגל? שמא יבואו אחרים וישבו במקומותינו! לפיכך ערב להן הקדוש ברוך הוא ולא יחמוד איש…".
שלש פעמים בשנה ישנה תחושה שאנו עם אחד, לא רק צירוף של פרטים שחיים בארץ אחת אלא אומה אחת – "חלק מן הכלל – ויתדבקו אל הכלל" בלשונו של המשך חכמה. באותה שעה מתחבר העם עם הבורא ומתקדש העם, והתחושה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מגיעה לשיאה. אלו הן המטרות המרכזיות של שלשת הרגלים והן מתקיימות רק במסגרת הכלל והאומה.
מאז שעם ישראל חזר לארצה, התחושה הזאת מתקיימת לפעמים בזעיר אנפין – בצורה מוקטנת, במעמד ברכת כוהנים בחול המועד, בסיורי סליחות בחודש אלול וכדומה כשכל העדות השונות של כלל ישראל נפגשות ביחד בכדי להתחבר בעבודת השם. התורה מלמדת אותנו שהשראת השכינה עוברת מהכלל לפרט, מהאומה ליחידים ושלשת הרגלים מיועדים להפנמת המסר הזה.
