המשטר הפרסי הדמוקרטי?

במגילת אסתר מסופר על מסירות הנפש של אסתר המלכה לגשת לאחשוורוש ולספר לו על מזימת המן האגגי הרשע להכחיד את עמה. אחשוורוש אמנם הורה לתלות את המן אבל לא ביטל את האגרות שהמן הפיץ בכל הממלכה שקראו “להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים” (אסתר ג’, י”ג) בטענה בירוקרטית לכאורה “כי כתב אשר נכתב בשם המלך… אין להשיב” (שם ח’, ח’). הנימוק הזה נשמע תמוה, וכי במשטר אוטוריטרי דאז ביטול הצו היה נתקל בבעיות משפטיות? יועמ”ש ממלכת פרס היה מטיל וטו משום פגיעה בדמוקרטיה? אחשוורוש אמנם כתב אגרות חדשות שבהן הותר ליהודים להשיב באש כנגד אלה שינסו לממש את תוכן האגרת המקורית – “להיקהל ולעמוד על נפשם” (ח’, י”א) – אך קשה שלא לתמוה האם ביטול האגרת המקורית לא היה מהלך מוצלח יותר ומונע שפיכת דם מיותר? הקב”ה היה יכול לגלגל את האירועים כך שהאגרות יבוטלו ובזה יבוא לסופו הסיפור.

מרדכי היהודי, יאמר כל ילד בגן, נתפס כגיבור הסיפור וכשותף מלא לאסתר בנס הגדול. אך בפשטות מקריאת עלילת המגילה עולה שהוא דווקא היה המקור לכל הצרה בכך שסירב לכרוע ולהשתחוות להמן. במבט מלמעלה על סיפור המגילה אפשר לומר שכל מה שהוא היה צריך לעשות כדי למנוע מלכתחילה את מזימת המן, הייתה להיות כאחד העם, להתבטל בפני המן ולהמשיך הלאה בשגרת חייו.

גם בחז”ל אנו מוצאים התייחסות שלילית לתוצאות מעשיו של מרדכי. הגמרא (במסכת מגילה דף י”ב ע”ב) אומרת שכנסת ישראל באה בטענה לשאול המלך על כך שלא הרג את אגג העמלקי (אף שהונחה לעשות זאת ע”י שמואל הנביא) מה שהביא ללידת המן לאחר מספר דורות. כנסת ישראל באה בטענות גם לדוד המלך על כך שלא הרג את שמעי בן-גרא שקילל וסקל אותו באבנים (למרות בקשתו החוזרת של אבישי בן צרויה) ובכך הביא להולדת מרדכי. ע”פ ה’ילקוט שמעוני’ על מגילת אסתר (סימן תתרנג), דוד המלך חזה ברוח הקודש שמרדכי עתיד לצאת משמעי ולכן נמנע מלהרוג אותו מה שלכאורה נראה כצעד נכון וטוב, אך כנסת ישראל ראתה זאת דווקא כמעשה שלילי שבפרספקטיבה היסטורית גרמה ללא-מעט בלגן בהמשך.

אז מדוע מרדכי התעקש לבלוט ולא להשתחוות להמן? ייתכן משום האיסור ההלכתי של עבודה זרה (ע”פ אסתר רבה ז’, ה’) אך נראה שהעניין יובן לאור הרקע ההיסטורי והחברתי של עמ”י אז. בימים ההם היהודים הורשו לעלות לארץ אבל עדיין רוב העם נשאר בגלות. כמו כן, היו שהשתתפו ונהנו ממשתה אחשוורוש שהיה ערבוב גס עם הגויים ושכרות, ושימוש בכלי המקדש. עם ישראל היה שותף פעיל בחגיגה שציינה את העובדה שהוא לא נגאל! זהו היה תהליך נורא של התבוללות והיטמעות בעמים.
מרדכי הבחין בתהליך ההוא והחליט לעשות מעשה. הוא לא התיישר עם התרבות הפרסית, אלא הציב דוגמה אישית לעם. הוא יצא למלחמת הגנה על הזהות היהודית ועל הכבוד הלאומי. מרדכי הצליח לעורר את העם, כפי שהוכח כאשר העם בניצוחם של מרדכי ואסתר התאחד בצום ובתפילה כנגד גזרת המן.

הסכנה מהעם הייתה צריכה לחלוף דווקא באמצעות אגרות שניות שנכתבו ליהודים “ככתבם וכלשונם” (ח’, ט’) כדי לבטא את השמירה על הזהות היהודית שכבר היה מצוי בשלב התיקון, בניגוד לאגרות הראשונות שהופצו בכל שפה ולשון אך כנראה לא בשפת הקודש. רק השארת האגרות הראשונות בתוקפן היה מכריח את העם לצאת כנגד התרבות הזרה שבו הוא חי, להתאחד ולהכיר במהותו הרוחנית המיוחדת, והיא זאת שהחזירה אותם למקומם הנכון והראוי.

כמו מרדכי היהודי בפרס בימים ההם, שליחי תורה מציון בכל רחבי הגלובוס כיום, מחזקים את הגאווה הלאומית של עמינו השוהה בתפוצות!

לתגובות: doviwe@gmail.com