הרב דרור ברמה , בעבר ראש כולל תשס”ה
פעם אמר לי חבר: ראה, אני מאמין שיש אלקים. יש הרבה דברים בדת שמוצאים חן בעיני, אבל אני לא מסוגל לשמור מצוות.
– מדוע?
– בגלל השעמום. כל יום אותו דבר, כולם עושים אותן מצוות, זה משעמם!
– אמור לי, האם אתה נושם לעיתים תכופות?
– בודאי, כולנו נושמים כל הזמן!
– ולמה זה לא משעמם אותך כל הזמן לנשום?
– משום שזה דבר טבעי, אני חייב לנשום בכדי לחיות!
לקראת פרשת נשא וחג מתן תורתנו, חשבתי שאולי אפשר בפרשה שלנו למצוא תשובה לטענה זו.
בפרשת נשא, מתארת התורה את הקרבנות שהקריבו נשיאי ישראל בחנוכת המזבח. בשנים עשר ימים רצופים, הביא כל נשיא את קרבנו והתורה כותבת בפירוט את הקרבן של כל יום. הבעיה היא, שכל הקרבנות זהים! זו אינה מצווה לדורות, זהו תיאור של אירוע חד פעמי, אך התורה מאריכה מאד בפסוקים החוזרים על עצמם שנים עשר פעמים! מדוע?
המושג BOREDOMהוא מושג יחסית חדש בתרבות המערבית (הופיע במאה ה18) , אך כבר הספיק לקנות לו מקום של כבוד כאחד המניעים העיקריים בתרבות זמננו.
בעולם שבו השיעמום הוא אחד האיומים הכבדים ביותר על האדם, ומרוב פחד רואה האדם את השיעמום מטיל את צילו הארוך על כל מעשיו, צריך להתבונן בפרשתנו ולהיזכר: יש א-ל אחד לכולנו, כולנו בני איש אחד, יש את אותן 613 מצוות שכולנו מחויבים בהן, ובכל זאת זה לא משעמם ולא מבטל את הייחודיות של האדם. וכך אומרת המשנה בסנהדרין (ד’ ה) :
“…לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם”
השיעמום בא מתוך שיכחת מהותו של אדם, מתוך העלמת העין והאוזן מטבעו הפנימי. אדם איננו משתעמם מהדברים שטבעי לו לעשותם, אלא מהדברים שהוא תופס כזרים לו. אדם לא מרגיש שהוא מאבד את יחודיותו בין ההמון בגלל שהוא נושם ככל האדם. קירקגור הגדיר יפה את הדבר כשכתב :
“Boredom is the root of all evil – the despairing refusal to be oneself.”
האדם נברא יחידי בכדי ללמדנו שכל אחד מאיתנו מלא בעולם פנימי עשיר, נשמה אלקית ייחודית המקיימת אינטראקציות ייחודיות עם המציאות. מבחוץ הכל נראה דומה, אך בפנים כל אחד הוא עולם מלא. בכוונה מאריכה התורה בעניין זה דוקא בחנוכת המשכן.
חנוכת המשכן היא התחלה של עבודת ה’ חדשה, חידוש שלא היה כמותו בעולם. לעומת זאת עבודת המשכן, בדומה לכל עבודת ה’, היא רוטינה קבעוה החוזרת על עצמה במעגלי הימים והשנים. עבודה זו נפתחת באופן סמלי ע”י המייצגים של כל האומה, המביאים קרבן זהה. התורה טורחת לספר על כל קרבן בפירוש, כדי שנתרגל ונזכור שבאמת כל קרבן הוא מיוחד.
בתרבות הממוקדת בחיצוניות, יש ציפיה מתמדת שהיחודיות תבוא לידי ביטוי גשמי חיצוני. בתרבות המטה את אוזנה אל העולמות המלאים שבפנים, אין צורך לכך. דיינו שנקשיב לסיפור הזה ברגישות מספקת, ונשמע שנים עשר קרבנות שונים.
וכך סיימתי את תשובתי לאותו חבר:
– המצוות, הנובעות מעולמו הפנימי של כל יהודי, הן טבעיות לו, ולכן אינן משעממות!
