אלי ליפשיץ
שליח לשעבר בוושינגטון (2003-04)
“כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם” (ויקרא י”ד, ל”ד)
בשבת פרשת ‘מצורע’ בגטו וורשא בשנת ה’תש (1940) עמד הרב קלונומוס קלמיש שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, והעביר דרשה לחסידיו על הפסוק המצוטט למעלה. הדרשה מופיעה בספר ‘אש קודש’, שהוא לקט דרשות על פרשת השבוע, שנמצאו בהריסות הגטו לאחר השואה. בשבת זו, שחלה כחצי שנה מאז פרוץ המלחמה וכיבוש פולין על ידי הצבא הגרמני, היהודים כבר הועברו בחלקם הגדול לגטאות. הרב, שהנהיג את קהילתו באותה תקופה, היה ער לחלוטין לקשיים ולסבל שעוברים בני הקהילה ומתוך סבל זה הוא הקשה על דברי רש”י לפסוק זה.
הפסוק, הפותח את פרשיית צרעת הבית, נפתח במעין חגיגיות של ‘מתנה טובה’ שהקב”ה נותן לעם ישראל כשהם ייכנסו לארץ וישבו בה. מתנה זו היא האפשרות של צרעת המופיע בקירות הבית. רש”י על הפסוק כותב שזו בשורה טובה לעם ישראל מכיוון שהאמוריים (או עמים אחרים) ‘הטמינו מטמוניות של זהב בקירות בתיהם… ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן’. לכאורה באמת מתנה נפלאה. ועל זה שואל האדמו”ר מפיאסצנה – אם המטרה של הקב”ה הוא בסופו של דבר לטובת ישראל, והוא מבקש, ע”י הצרעת שאנחנו נמצא בקירות הבתים את המטמון, למה הכהן צריך לטמא את הבית ולהסגיר אותו שבוע ימים? למה לא מספיק לנתץ את הבית מיד עם זיהוי הנגע ולמצוא את המטמון?
שאלה שולית לכאורה, אך מתוך המציאות הקשה של ימי השואה היא מקבלת ערך מוסף. וכך עונה האדמו”ר לחסידיו – לפעמים, בנוגע לייסורים מסוימים, ניתן לדעת או לפחות להאמין שבסוף התהליך ובעקבות הייסורים הקב”ה רוצה בטובתנו. אבל, מוסיף הרב, ידיעה זו נכונה כשהקב”ה מביא עלינו ייסורים כאלה שכתוצאה מהם נבין שיש צורך להתקרב לעבודת ה’. במקרים כאלה באמת היינו יכולים לקבל את הצרעת והייסורים, להבין שאנחנו צריכים לתקן משהו ומיד לגלות את הטוב שיש בה.
אבל כשהייסורים שהקב”ה מביא עלינו הם דברים שמרחיקים את האדם מעבודת ה’ – כמו המציאות בגטו שאין בה מקום לישיבות, או לתלמודי תורה לילדים או מקווה או יתר הייסורים הכלליים שמתמודדים איתם, במצב כזה ניתן לחשוב שהקב”ה כבר עזב ונטש את עמו ובמקרים כאלה קשה מאד לראות למרחקים ולנסות לזהות את הטוב. ועל כן, עונה הרב, התורה קבעה שגילוי המטמון בבית לא יהיה מיידי אלא תהליך ארוך יותר עם מציאות של טומאה והמְתנה. וכך עם ישראל ילמד ביחס למקרים אחרים בחיי האומה שגם אם הסוף לא נראה באופק, והנגע לא נרפא מהר וצריך לפרק את קירות הבית ולבנותם מחדש, מובטח לנו שבסופו של דבר נמצא את המטמון.
אמנם, לנו מאד קשה להבין את זה בהסתכלות על המציאות של השואה, ואם האדמו”ר לא היה אומר דברים אלו בזמנו לא היה לנו רשות לאומרם אבל כך הוא חיזק את שומעיו בזמנים שהלכו ונהיו קשים יותר ויותר.
ובצורה ניסית ממש, כעבור כמה שנים שנראו כנצח, קמה לה מדינת ישראל בארץ ‘אשר אני נותן לכם לאחוזה’.
במציאות שונה לחלוטין של אחיזה בארץ והתיישבות בה, כותב הרב שלמה ריסקין, רבה של היישוב אפרת וראש מוסדות ‘אור תורה-סטון’ בספרו אור תורה על פרשת השבוע, על אותו פסוק ואותה רש”י בדיוק.
הרב ריסקין שואל על אותה ‘חגיגיות’ שיש בפתיחה לצרעת הבית – לאיזה מטמון מתכוון רש”י? והוא פותח את תשובתו בהרחבת המושג של קירות הבית. אלו לאו דווקא קירות ממש אלא המרחב הביתי, מה שמסמל הבית – האווירה המשפחתית, היחסים השוררים בבית, הריחות, הטעמים, האידיאלים וחיי הרוח. אם יש פגם בכל אלה אזי יש תקלה בבית והמטמון או האוצר היא היכולת לתקן, לשפר ולשפץ. לפעמים מספיק לחכות שבוע ימים אך לפעמים צריך לנתץ את הבית ולבנותו מחדש.
וזה המטמון שהקב”ה מטמין לנו בצורת צרעת הבית עם כניסתנו לארץ ישראל. בגלות הכי חשוכה, כשנראה שאין טוב שיכול לצאת מייסורי הגוף והנפש, הלכות הצרעת מלמדות אותנו שיעור בסבלנות ובראיית הנולד, בסופו של דבר ‘גם זו לטובה’. וכעבור דור כשהבתים כבר רחבים, ואיש איש יושב תחת גפנו ותאנתו באה הצרעת לכוון אותנו ולסמן לנו אם אנחנו בכיוון הרוחני הנכון או שמא צריך לבנות את הבית מחדש.
בברכת שבת שלום וחג עצמאות שמח.
