הרב י דידיה נוימן
ראש כולל (מונטריאול, תשע”ז – תשע”ט)
יצחק – איש המסורה
אברהם אבינו הוא סמל למהפכנות. הוא חידש בעולם את הקריאה בשם השם ובלהט הרעיון שלו הצליח לגייר את האנשים והנשים. אברהם אבינו היה האידאליסט הראשון שבלהט הרעיון עצמו הצליח לחולל שינוי בעולם ולייסד את עם ישראל בדבקותו בה’ יתברך. מידתו אהבה והיא מקלקלת את השורה, מנתצת את הפרדיגמות ומצמיחה אלטרנטיבה חדשה ורעננה בעולם. תפילתו תפילת שחרית בה אנחנו אופטימיים ומצפים לקראת היום החדש ומקווים להוליד בו יצירות נפלאות.
יעקב אבינו הוא הסמל לעבודת השם מתוך הקושי והייסורים. מידתו אמת ובשל כך נחלתו בלי מיצרים כי על אף כל המעקשים והקשיים הוא מייצר אחיזה בה’. הוא אמנם מבקש לישב בשלווה אך זו לעולם איננה מגיעה. הוא גר עם לבן ובכל זאת אוחז בתרי”ג כסמל לעקשנות ויכולת התגברות על הקשיים. הוא הברסלבר המתדבק בקונו בשעת צרה. תפילתו, ערבית, מוקפת בחושך כשהאמונה היא שמחזקת אותו ונותנת לו משען ונחמה.
וביניהם יצחק.
יצחק אבינו שמסור לקוצו של יו”ד כמלוא הנימה, והוא נאמן לגמרי למסורת אביו. גם כשהוא חופר בארות הרי הן אותן הבארות של אביו. החיים שלו פשוטים ועל מי מנוחות – חתונתו נעשית מאליה והוא איננו נצרך לאקטיביות רבה. גם מסירות נפשו בעקידה איננה של חדשנות ואסרטיביות אלא היענות לאתגר הניצב מולו בשיתוף פעולה עימו. הוא איננו עוזב את הארץ המובטחת ובכך נשאר בסביבה המוגנת והמוכרת, איננו מאותגר בקשיי חוץ לארץ ואיננו מתעמת עם סביבתו. תפילתו מנחה – באמצע היום. זמן שבו המרוצה מרובה ונדמה שהרוח איננה קיימת כלל. היכולת של יצחק היא להמשיך ביציבות את אשר התחיל ולפעול רוח בתוך המציאות הנתונה והשגרתית.
ואכן, בהרבה מובנים יצחק הוא האב הנשכח. מה כבר יש לו לחדש אם מה שיש בו זה אנרגיה של שימור ואחיזה בקיים? יותר מכך, איזה רוח כבר אפשר למצוא בו. ממש כמו תפילת מנחה, התפילה שדווקא בה קשה מאוד להגיע למעלה. סתם כך באמצע המירוץ של החיים להבקיע אל ה’?
בכדי לברר מעט את ההרגשה המורכבת הזו ביחס ליצחק נראה ששייך לצטט את דברי הגמרא בשבת פט:
א”ר שמואל בר נחמני א”ר יונתן מ”ד כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה’ אבינו גואלנו מעולם שמך?
לעתיד לבא יאמר לו הקב“ה לאברהם בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש”ע ימחו על קדושת שמך!
אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו
אמר ליה בניך חטאו. אמר לפניו: רבש”ע ימחו על קדושת שמך!
כלומר, גם הקב”ה דילג כביכול על יצחק במחשבה שהישועה תבוא מלהט אהבתו היוקדת של אברהם או מרחמנותו העצומה של יעקב שיכל לכל האתגרים של חייו. ורק ‘האכזבה’ מאברהם ויעקב מובילה לפנייה ליצחק.
אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה.
אמר לו ליצחק בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבש“ע בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך? ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ”ה דלילותא, פשו להו כ”ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך. ואת”ל כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך.
פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב”ה ומחוי להו יצחק הקב”ה בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ה’ אבינו גואלנו מעולם שמך..
והנה, דווקא יצחק הוא שמצליח לענות להקב”ה תשובה ניצחת לסנגר על עם ישראל.
הרב קוק, בעין אי”ה שם, מסביר שמידתו של יצחק היא ביכולת להאיר את הנקודה הראשונית שבכל דבר. הוא זה שמסוגל לאחוז בטבעם היסודי של ישראל ולכן הוא זה שמסוגל להזכיר את היותם לעולם בניו של מקום. הוא נאחז בטוב הבסיסי המונח בישראל ומכוחו הוא מלמד עליהם זכות. טוב זה הוא הטוב הניתן להם מלמעלה, ולכן מעשיהם אינם יכולים להוריד ממנו כמלוא הנימה. זוהי גבורתו של יצחק, גבורה שנאמנת ליסודות של המציאות ואיננה סוטה ממנה לעולם.
אם נחזור לראשית דברינו, התחושה היא שאנו צריכים דווקא את עולמו של יצחק כמזון רוחני. צריך לבנות אצלו מחדש עולם שאיננו רק מהפכני כמו אברהם או דבק ומשליך את יהבו על השם כמו יעקב. צריך לעמול לפתח מחדש את עבודת השם של יצחק. עבודה שיש בה עולם שלם של דבקות במסורת ובקיים. עולם שיש בו שמחה בפרטים הקטנים ובהלכות היום יומיות. ודווקא מכוחו נצליח לייצב ולייצר עולם שלם של עבודה וקרבה לה’.
