מיכאל שטיגליץ
שליח לשעבר (מלבורן, תשס”ז-תשס”ט)
כיום ר”מ בישיבה התיכונית סוסיא
השיעור האחרון של אברהם
לאחר קבורתה של שרה מתפנה אברהם לדאוג להמשכיות נשיאת שם ד’ בעולם. אברהם משביע את עבדו שילך לארץ מגורי אביו וייקח דווקא משם אישה ליצחק בנו. העבד, שאינו בטוח במהותה של השליחות, שואל את אברהם “אולי לא תאבה האישה לבוא אחרי?” ואברהם עונה: “ד’ אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם”.
חז”ל בשאלתו של העבד זיהו שאיפה פנימית:
“ויאמר אליו העבד” – הה”ד (הושע י”ב) “כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב”
‘כנען’ זה אליעזר, ‘בידו מאזני מרמה’, שהיה יושב ומשקיל את בתו ראויה היא או אינה ראויה, ‘לעשוק אהב’, לעשוק אהובו של עולם, זה יצחק. אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי, א”ל אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך”. (בראשית רבה נ”ט, ט’)
כלומר אליעזר רוצה להידבק סופית בזרעו של אברהם ולשדך את ביתו ליצחק. תשובתו של אברהם חותכת וממצה וסותמת את האפשרות הזו. אבל אברהם מלמד את אליעזר ודרכו את כלל ישראל לדורות שיעור נוסף. אלו הם דבריו האחרונים של אברהם המובאים בתורה וממילא מהווים מעין צוואה אחרונה שעלינו להתעמק בה ולהבין את משמעותה לדורנו.
השפת אמת מביא את הדברים הבאים: “אא”ז מו”ר ז”ל הגיד בשם הרב הק’ מקאצק על אלי כתיב. כי כשהיה נוגע לא הרגיש נגיעתו כו’. ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה שעל זה אמרז”ל יפה שיחתן כו’ שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות ע”י. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו ע”ה ימלא השי”ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וז”ש מצליח דרכי כו’ והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי. וגם ע”י שידע כי כל ההצלחה היה בזכות אברהם אבינו ע”ה אף שגם הוא היה צדיק. וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי”ת בעוה”ז. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו. וגם יודע שכל מה שיזכה לעשות גם כן ע”י שרצונו ית’ שיהיה נעשה רצונו. אז חפץ ה’ בידו יצליח”. (שפת אמת חיי שרה תרל”ב, ד”ה אא”ז)
השפת אמת בדברים אלו מלמד אותנו שתי נקודות קריטיות בעבודת ד’. ראשית כל, אומר השפת אמת, על האדם להתעמק בספר התורה ולחפש את המשמעות גם בפרשיות שלא מובן מה ערכן ומה תוכנן. הפרשיה של לקיחת רבקה המתוארת באריכות רבה הנראית משונה במבט ראשון הופכת על פיו לאבן דרך יסודית ביותר בעבודת ד’, זו המעטפת.
במהות מלמדת אותנו פרשה זו שיעור עמוק בתופעת השליחות ועולמה. אליעזר חושש שמא בתוך השליחות שלו יתגלה פן של עצמיות ופרטיות, פן בו הוא איננו דואג למושא השליחות אלא דואג להשלים את משפחתו ונפשו. אברהם אבינו בתשובתו מחדד לו מחדש את חושי השליחות ומחזיר אותו לסדר החשיבה המקורי של האדם בו הוא שליח למלא את רצונו של ד’ בעולם.
השפת אמת גם גוזר את המשמעות להמשך ואומר שכל אדם צריך לזכור את שליחותו בעולם כל הזמן וממילא רק כך יצליח.
גם בדורנו זכינו לשליחות, לשוב מהגלות, להשיב את השכינה איתנו ולהקימה מעפרה. השליחות איננה קלה ואיננה פשוטה ולפעמים אף נראה שאנו איננו מצליחים בה. ברגעים אלו דברים של הרב טייכטל הי”ד, בעל “אם הבנים שמחה”, צריכים להדהד בנשמתנו. וכך הוא כותב ביחס לעליה לארץ:
“ועתה בזמנינו, שנעשתה התעוררות לשוב לארץ אבותינו, וגם חזרו בפועל ועושין מעשה בבנין הארץ, בוודאי נתקיים בזה נבואת הושע “ואחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד’ אלקיהם ואת דוד מלכם” – היינו בקשו ממש, וכמו שביארתי לעיל משמעות תיבת “בקשו” – בפועל ובמעשה ידיהם… עיין ברכות, לגבי ישעיה הנביא, דאמר לחזקיה המלך: “צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה” – “כי מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלי. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד, ומאי דניחא קמי קודשא בריך הוא ליעבד”, עיי”ש.
וכן בנידון דידן, כיון דכל ישראל מיפקדו במצוה זו, לעלות לארץ ישראל ולבנות את ארצנו הקדושה, יאמר כל אחד לעצמו – מה שאני מיפקיד מהקב”ה אנא עביד, ומאי דניחא ליה לקב”ה ליעבד. וכמו שלא נפטר חזקיה ממצות עשה דפריה ורביה בטעם שחזה שנפקי ממנו בנין דלא מעלי, כמו כן אין שום בר ישראל יכול לפטור עצמו ממצות עשה דבנין הארץ מכח הטענה שהוא ירא מבנין דלא מעלי, ח”ו, דהוא עושה ציווי הבורא בזה. ובאמת, מצווה גוררת מצווה, ותעמוד לו זכות מצות ישוב הארץ – שגדולה מכל מצוות התורה, כמבואר בספרי – שיזכה גם לבנין מעלי, דהי”ת יכין את לבות בני עמנו… וכמו כן גבי בנין הארץ, הוא יעשה את חיובו לפני המקום, ושום דיחויים וטעמים אינם יכולים לפטרו מחיוב זה, ואם יתרשל בזה לא יפטר מעונש, ח”ו, כמעשה דחזקיה”. (אם הבנים שמחה פ”ב, ט’)
המהות של שליחותו של האדם בעולם היא ההבנה שעליו לעשות ככל יכולתו להשלימה בחייו, להשקיע את מירב המאמצים ואף ברגעים קשים בהם נראה שהוא לא מצליח לדבוק בשליחות ולנסות להשלימה. כך מבאר הרב קוק זצ”ל את הביטוי “ציפית לישועה” – האדם צריך להיות במוכנות וערנות לקידום תהליך גאולת ישראל וברגע שמזהה הזדמנות לפריצה קדימה עליו לנצל אותה.
אברהם אבינו במילותיו האחרונות מלמד אותנו לכוון את מעשינו כלפי שמיא, לא לוותר ולא להתייאש על פי זה דברי הגמרא בירושלמי: ‘כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל’ אמר ר’ ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו” (ירושלמי שבת פ”ו, ה”ט), בהירים יותר – הקב”ה דורש מאיתנו לפעול איתו להיות חלק פעיל בהובלת העולם והמציאות אל שלום העולמים האמיתי והנכון. עלינו רק להיות נאמנים לשליחות זו ולעשות ככל יכולתנו על מנת להשלימה. או אז נזכה לחיות את המציאות העמוקה כשמציון יוצאת תורה ודבר ד’ מירושלים.
