ידידיה ביג’ל
שליח לשעבר בשיקגו (תשס”ח) 
כיום מהנדס מבנים

לגרסת ה-PDF לחץ כאן

פרשה זו באה לאחר מתן עשרת הדיברות ופרשת המזבח. על פניו אנחנו עומדים באותו מעמד אימתני עם הקולות והברקים. אותו מעמד דרמטי בו נמסרים עיקרי התורה.

עיקר פרשה זו, כשמה כן היא, עוסקת במגוון רחב של דינים ומשפטים. דינים אלו נעים בין דיני ממונות ובין אדם לחברו עד לעניינים של מועדים ובין אדם למקום. בהקשר זה נרמז  על פי הפרשנים הצורך בקמת בתי משפט אשר מופקדים על אכיפת אותם המשפטים. אלו ה-“הם” ב-“אשר תשים לפניהם”.

בסוף הפרשה “נארזים” אלו יחד ב”ספר הברית”, עליו העם העם כורת את הברית לפני שמשה עולה לקבל את לוחות האבן בהר סיני.

ניתן לשאול מדוע כל הפרטים הקטנים האלו צריכים להיכנס באגודה אחת עם מסירת העקרונות הגדולים של עשרת הדיברות? האם הירידה לפרטי פרטים ולדינים לכאורה נקודתיים ושוליים לא מפחיתה מעוצמת מעמד מסירת העיקרים? האם אין אנו מעדיפים לנצל את עוצמת המעמד להטמיע את העקרונות לפני הירידה לפרטי פרטים?

רש”י מסביר:

ואלה המשפטים. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “אֵלֶּה” פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, “וְאֵלֶּה” מוֹסִיף עַל הָרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי; וְלָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת דִּינִין לְפָרָשַׁת מִזְבֵּחַ? לוֹמַר לְךָ, שֶׁתָּשִׂים סַנְהֶדְרִין אֵצֶל הַמִּקְדָּש (רש”י, שם)

על פניו רש”י שואל את אותה שאלה – לכאורה פרשה זו לא צריכה להיות פה. אולם יש לכך שתי סיבות:
האחת להראות שגם הדינים ה-‘קטנים’ הם מסיני בדיוק כמו עשרת הדיברות.
והשנייה היא ללמד שהסנהדרין צריכה להיות אצל מקדש. מה משמעות הדבר? המשמעות הפשוטה היא פיזית – הסנהדרין אכן יושבת בלשכת הגזית על הר הבית, ליד בית המקדש. אולם יש לזה גם משמעות מהותית. הסנהדרין מבטאים את מימוש ואכיפת הדינים והמשפטים, והמזבח מבטא את נוכחות השכינה. בכך אנו רואים שסמכות בתי הדין למימוש הדינים נובעת מסיני ומהשכינה.
אולם ניתן לעלות מדרגה נוספת ולהבין כי ללא מערכת המשפט והדינים היומיומיים והפשוטים, התורה הייתה נשארת במקדש או בהר סיני – בנשגב הנעלה והדרמטי, ובכך היא מפספסת את מטרתה. 

” מָה הָרִאשׁוֹנִים מִסִּינַי, אַף אֵלּוּ מִסִּינַי;”

תורתנו היא תורת חיים. היא נועדה להתממש בעולם. על כן העקרונות הגדולים תלויים במימושן בפרטים הקטנים, מדיני עבד עברי דרך דיני נזיקין ועד דיני מועדים.

וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י ה’ וְאֵ֖ת כָּל הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר ה’ נַעֲשֶֽׂה

מכאן אנו לומדים משמעות חדשה להתחייבות של העם ל-‘נעשה‘. העם אינו רק מודיע ומצהיר שהוא מכיר ומעריך את עקרונות העל שהוזכרו בעשרת הדיברות. אכן זהו צעד חשוב ומשמעותי להכיר בעקרונות הגדולים. אולם בסופו של דבר העקרונות הללו באים לידי מימושי במעשים, בעבודה הסיזיפית היום יומית ובסביב למעגל השנה.

לבני ישראל יש תפקיד והתפקיד הזה יוצק לתוכם תוכן – ללא התפקיד הזה אין משמעות לקיום עם ישראל. עם ישראל מחולץ ממצרים ומובל להר סיני. שם הקב”ה מנחיל להם את “עקרונות העל”. אולם זה לא נגמר שם, עם ישראל מקבל על עצמו “לעשות” – זה התפקיד שלו ומהותו – לתקן עולם במלכות שדי, ביום-יום ובפרטים הקטנים.

לתגובות: yhbeej04@gmail.com