“ואני קרבת ה’ לי טוב” – תשע”ז

"ואני קרבת ה' לי טוב"

ספר שמות מסתיים במה שנראה לנו כשיא הקרבה בין האדם לא-ל. משה יורד מהר סיני, פניו קורנות וענן מקיף את אוהל מועד כשהשכינה שורה בה. מעין אופוריה של עם שבתוכו ה'.
אבל כל זה לא מובן מאליו ואולי אפילו לא היה אמור או מתוכנן להיות כך. רגע לפני התיאור האופורי הזה אנו פוגשים את אחת מנקודות השפל של העם היוצא מעבדות לחרות. חטא העגל, שבירת הלוחות והריגת כשלושת אלפים איש משאירים את העם בתמונת מצב הפוכה לזו שציירנו מקודם. מעניין לברר מה היו תוצאות אותו חטא ואותו מצב ירוד של עם ישראל. אם נשאל בשפה ישראלית – מה היו מסקנות וועדת החקירה? מה אמר מבקר המדינה? איך יכול להיות שעם שלפני רגע קיבל תורה במעמד יחיד ומיוחד פתאום נופל לעבודה זרה נוראית? ואכן, בשיחת הבירור בין ה' למשה אנחנו שומעים את ה' אומר "לך רד כי שחת עמך" – כבר לא עם ה' אלא 'עמך'. משה לא נשאר חייב ועונה לה' – "למה יחרה אפך בעמך", לא עם שלי אלא שלך. ומכאן מתפתח שיח בין ה' למשה על האחריות למעשה העם.

השיח הזה בעצם מתחיל עוד קודם ולא רק בין משה לה'. הגמרא במסכת שבת מספרת שכשהקב"ה רצה לתת לישראל את התורה הייתה מעין 'התייעצות' עם המלאכים. "ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?…
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!… מה כתיב בה? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב'. קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא".

תשובתו של משה למלאכים מלמדת אותנו רבות על המורכבות שבקרבת ה' בעולם גשמי וירוד. נראה, לפי מפרשי התורה (ואולי בניגוד לסדר הפרשיות, לפי ההבנה שאין מוקדם ומאוחר בתורה) שהייתה ציפייה מאת ה' שמתן תורה בהר סיני וקבלת התורה על ידי עם ישראל תהיה אירוע משנה עולם שתצרוב ותחקוק את התורה הקדושה על לוח ליבם של בני ישראל. הקב"ה דיבר אל העם בהר סיני ועל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן. העם לא עמד בזה, הוא התחנן למשה "דיבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות". ה' קיבל את הבקשה ומשה עלה לקבל את התורה בכדי למוסרה לעם ישראל. הוחלט על שינוי כיוון, עם פסיבי שמקבל תורה מאת ה' דרך שליחו נאמן ביתו. אך גם במקרה זה קרתה תקלה, העם לא רצה להיות פסיבי, הוא הרגיש מנותק ממה שקורה ורצה ביטוי גשמי לקרבת ה' – וכך קרתה הטעות האיומה של חטא העגל.
לאחר תפילותיו ותחנוניו של משה, ה' סלח לעם וניחם על השמדתו, אבל גם הבין שאין אפשרות של קרבת ה' קרובה כל כך בעולם גשמי כל כך – "והנה מלאכי ילך לפניך… כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך". ה' מבהיר שכנראה מסוכן מידי שתהיה נוכחות ישירה של ה' בקרב העם.

ניתן לראות פה סוג של הפקת לקחים מאירוע חטא העגל. היה רצון לקרבת אלוקים ישירה ובלתי אמצעית, העם לא עמד בזה וה' מחליט שלא תהיה השראת שכינה בקרב העם אלא ליווי מרחוק. ובמצב הזה משה מתערב, מתפלל ומתחנן להבין וללמוד את מעשיו של הקב"ה – "הראיני נא את כבודך". איך משה בא בדרישה כזאת לאחר החטא הנוראי של העם? אך בעצם משה מנסה להבין מה' מה סוד הנהגתו יתברך בעולם הזה. ה' נענה לבקשה זו ומפרט: "א-ל רחום וחנון" הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום. וכך משה מבין שיש אפשרות לקרבת ה' בעולם – אם העם יידבק בדרכיו של ה' הוא גם יוכל להתקרב אליו. וכך ה' מתרצה "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא". העם יכול לסבול את ה' בקרבו כל עוד ניתנת אפשרות של תשובה.
וכך, לאחר כל סיפור חטא העגל, הרצון להשמיד את העם, לשלוח מלאך ולבסוף ההבנה שבדרכי ה' יש גם פתח תשובה – מגיע הציווי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המקדש הוא אולי בדיעבד, אולי לא היה אמור להיות מלכתחילה, אבל הוא מאפשר את הנוכחות של השכינה בחיי היום יום.

בפרשתנו כתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'". בילקוט מעיין גנים מופיע – "למה נאמר מכם? אמרו מכאן שכל המקיים מאה ברכות ביום, כאילו הקריב קרבן, מנין מכ"ם". מה הקשר בין מאה ברכות ביום לבין הקרבת קרבנות במקדש?
ובכן הקרבן הוא הקרבה, קרבת ה' המתאפשרת בתוך המשכן או המקדש הוא שלב ראשוני של השראת שכינה בעולם הזה אבל יש גם שלב ב'. השלב השני הוא השראת שכינה גם מחוץ למקדש, הפיכת כל דבר בטבע לקרבן, לאמצעי לקרבת ה'. כשמברכים ברכות הנהנין או ברכות הראיה אנו משבחים את הקב"ה ורואים את הבורא בנברא ובזה אנחנו מתקרבים לה'.
כל המברך מאה ברכות ביום כאילו הקריב קרבן כי זה אותו דבר. מקדשים את הטבע ואת העולם הגשמי וכך מתקרבים לקב"ה.

שנזכה בחודש הגאולה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים, להשראת שכינה ביננו ולקרבת ה'.