ניתן לומר ש”ליבה” של התורה הם עשרת הדברות. עשרה “כללים בסיסיים” שניתנו במעמד המרגש וההיסטורי לכלל עם ישראל, הוא מתן תורה. מתוך אותם כללי יסוד נובעים ועולים כל “כללי המ שנה”, שהם שש מאות ושלוש עשרה פקודות ביצוע [או אי ביצוע] המכונות בלשון תלמודית תרי”ג מצוות [בגימטרייה = שש מאות ושלוש עשרה]. במסגרת חזרות המתוארות בספר דברים, המכונה גם משנה תורה, חוזרת התורה על עשרת הדברות פעם נוספת, מתוך רצון ושאיפה להטמיע אותם היטב בתוככי ליבו של כל אחד ואחד מהעם. משה, העומד בשנתו האחרונה, מנבא את העתיד הקרוב, עם כניסתם לארץ ישראל. את “הטוב” הצפוי לעם ישראל:
ּובָתִּים מְלֵאִים כָל טּוב אֲשֶׁר ֹלא מִלֵאתָ ּובֹֹרת חֲצּובִים אֲשֶׁר ֹלא חָצַבְתָ כְָרמִים וְזֵיתִּים אֲשֶׁר ֹלא נָטָעְתָ וְאָכַלְתָ וְשָבָעְת:ָ
(דברים פרק ו’ פסוק י”א)
כמו גם את “המעשים הרעים” העלולים לקרות בעקבות אותו מצב “שמנת”, אשר מפניהם מזהיר משה את העם: ֹלא תֵלְכּון אַחֲֵרי אֱֹלהִים אֲחִֵרים מֵאֱֹלהֵי הָעַמִים אֲשֶׁר סְבִיבֹותֵיכֶם: (שם פסוק י”ד )”הנטישה” הגדולה ביותר העלולה להתרחש, הינה “חציית הקווים”. הביטוי המוחשי ביותר לאותה חצייה, הינה עבודה זרה. זו פעולה המנוגדת במאה ושמונים מעלות לדרכה של תורה, ומבטאת יציאה ו”טריקת דלת” לדרך הקודמת. שני פסוקים לאחר מכן, קוראת התורה
ומצווה לכל אחד מאתנו להישמר ולהיזהר מ”פעולה” מיוחדת:
ֹלא תְנַּסּו אֶת ה’ אֱֹלקֵיכֶם כַאֲשֶׁר נִּסִיתֶׁם בַמַּסָה: (שם פסוק ט”ז)
מהו אותו ניסיון שהתורה אוסרת עלינו לבצע כלפי הקדוש ברוך הוא? נציג חלק מן ההסברים המובאים במפרשים:
.. כאשר ניסיתם במסה: … כי הכוונה שם כך היתה, שאם יראו שהשם יתן להם מים בנס מאתו – ילכו
אחריו במדבר, ואם לא – יעזבוהו. (רמב”ן)
הרמב”ן מציג לדוגמא את הניסיון אשר עם ישראל עשה במסה, כך שילכו אחרי הקדוש ברוך אך ורק בתנאי שיקבלו ממנו מים בנס. בעל “התורה תמימה” [חכם אשר נפטר לפני שבעים וחמש שנה] על הפסוק מציג הסבר מעט שונה למהות הניסיון האסור.
כגון במצוות שכתוב בהן מתן שכרן בצדן, אסור לאדם לכוון שיקיים מצוה זו לראות אם יקוים בו מתן השכר .
דוגמא לכך: במצות כיבוד אב ואם [כַּבד אֶת אָביָך וְאֶת אמֶך]. התורה “מבטיחה” הארכת חיים למקיימה [לְמַּעַּן יַּאֲריכן יָמֶיָך].
מצווה התורה לפי הסבר זה: אין לקיים את המצווה אך ורק כדי לבדוק את הקדוש ברוך הוא, האם אמנם ההבטחה תקוים. מדוע? מהי הסיבה לכך? מה “אכפת” לקדוש ברוך הוא אם יבוצע מבחן כזה? האם הבעיה היא בעצם קיום המבחן, או שמא, מתוך חשש לתוצאות אשר אינן תואמות את הציפיות, אשר עלולות לגרום לאכזבה קשה, ובסופה אף לנטישת הדרך?
וטעם הדבר: משום שלפעמים יש איזו חובה המונעת מאדם זה שכר זה, והוא לא ידע ואשם לחשוב זרות בקיום
המצוות. (שם)
בעל ”התורה תמימה” מכריע כדעה השנייה ואומר כי ישנם גורמים רבים המשפיעים על התוצאות. ייתכן כי האדם אינו מכיר ויודע את כולם, ובכך עלול הוא “לפספס” ול צְ פות בטעות לתוצאה א’, כאשר מכלול הגורמים גורם לתוצאה ב’. נראה כי ניתן לומר גם את הסברה הראשונה: ביצוע ניסיון כלפי הבורא לכשעצמו אינו “בריא” ואינו מהווה מתכון ל”יחסים של כבוד והערכה”. שכן, הפסיכולוגיה העומדת מאחורי ביצוע מבחנים היא חוסר אמון. ה”בוחן” אינו סומך ואינו בטוח בתוצאה המובטחת, אלא חושד כי ה”נבחן” מבטיח הבטחות אך אינו חושב לקיימם. כדי לאמת ולהרגיש ביטחון, הריהו בוחן ובודק, האם יש אמת בגו. לפי כוון זה, אומר לנו כביכול הקדוש ברוך הוא: היו סמוכים ובטוחים, אם אני מבטיח, אזי הדבר יבוצע, מיידית או בשלבים יותר מאוחרים. אם לא בדור זה אולי בדור שאחריו. תנו את ה”אשראי” לקדוש ברוך הוא ו”סמכו” עליו!
מהו המסר?
לא פעם ולא פעמיים אנו מבצעים מבחנים לזולתנו. למשל, אחד מבני הזוג משאיר בכוונה את הכלים בכיור, לבחון ולבדוק האם בן הזוג ישטוף אותם אם לאו. הורה לא אומר לילדו להכין שיעורי בית, אחרי הצעקות שהרעיף עליו אמש, מתוך כוונה לבחון ולבדוק כיצד ינהג היום. אותה אמירה [פעילה או “סבילה”], יכולה מצד אחד ליצור רושם של מבחן, ומנגד יכולה להוות מתן “אוויר לנשימה” ופתח לביטוי עצמי של הילד. השאלה היא מהי המטרה, מהי “כוונת המשורר” ומהו הטון שבהם נאמרים הדברים. אם הם נובעים מתוך כבוד והערכה, מתוך אמונה בכוחו של הילד, וביטחון ביכולות העצמיות שלו לביצוע המשימה הרי זה משובח ומבורך. אך אם האמירה נאמרת מתוך חוסר אמון, מתוך חשש גדול לנפילה ומעידה של הילד- זהו כיוון שאיננו בריא ואינו מבטיח תוצאות טובות לטווח ארוך. ֹלא תנסו, מצווה התורה! לא את הבורא, ובשאיפה, גם לא את הסובבים אותנו.
