eladad-zamir

הרב אלדד זמיר
שליח לשעבר בקייפטאון תשנ“ח. מורה בכיר לגיור בקורס ”נתיב“.

 

כחמישה עשר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה, נקראנו למילואים, לאזור גוש טלמונים אשר במועצה אזורית בנימין. בליל השבת השנייה של ה”קו” זכיתי שוב לחוויה שתמיד אני רווה ממנה נחת, להנהיג את כל הפלוגה בשירת: “שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון”. מניין שומרי שבת –  אין, אך לכבוד שיר זה, שולפים החיילים את “כובע ב'”, להוציא אחדים שמסתפקים ב’יד על הראש’ אך כולם כאחד, נעמדים ומכבדים (כולל הגששים הבדווים).

לאחר הארוחה, ניגש אליי אחד החיילים וברגע רגשנות נדיר (בנוף המאצ’ו הישראלי) אמר שהקידוש היה מאד יפה ואף הזכיר לו את הקידוש שניגנתי בקולי גם אז בלבנון…

אותה שבת ‘נחמו’ בכפר ‘שָמָה’ נראה שתישאר חרוטה בזיכרוני לעוד זמן רב.

ביום רביעי קודם לכן נכנסנו אל השכנה הצפונית של מדינת ישראל, אלא שהביקור התארך ותוך שלושים שעות לערך, אזלו לנו האוכל והמים שסחבנו עלינו. לכפר שמה הגענו עייפים, רעבים ומבולבלים ביום ששי לפנות בקר. התפזרנו לבתים של התושבים, שלא אירחו אותנו כמו שצריך (חוץ מזה שהם בכלל לא היו בבית).

אחרים זכו ליותר, אך המחלקה שלי נחתה על בית של עניים מרודים או שפשוט הספיקו אותם מקומיים לקחת איתם את כל האכל שהיה ברשותם בבורחם מפני האויב הציוני. (בכך, נפטרתי מהדילמה שהייתה מנת חלקם של אחדים מאותם אחרים הנ”ל: האם אסור/מותר/חובה לאכול מהאוכל הלא-כשר שמצאו).

למזלנו, את גינת הירקות קצת יותר קשה לנייד. אי לכך נהנינו מהאבטיחים והעגבניות שצמחו שם. עוד יותר שמחתי משנטע במוחי הקב”ה את הרעיון הגאוני לקטוף ענבים מסוכת הגפנים שגדלה וכיסתה את הפרגולה החיצונית. בתוך שקית הם נדרכו (עם היד) ומתוך חור קטן בפינה הם זלגו היישר אל בקבוק ריק.

בעלטה גמורה ישבנו על הספות בסלון, שרים יחדיו את “לכה דודי” באווירה מיוחדת. בכל מספר רגעים מקלקל מישהו עם שששש…. ארוך שמחזירנו אל המציאות ומזכיר שאנו בשטח אויב ויש להתנהג בהתאם. אלא שעם ההתלהבות, והדציבלים מהר מאד עלו שוב… וחוזר חלילה.

לאחר התפילה שנאמרה איכשהו בעל-פה, נמזג מיץ הענבים הטרי אל קרביה של כוס זכוכית מהמטבח וגם אז, כאמור, הוצאתי את הרבים ידי חובתם באמירת הקידוש. מישהו שלף פיסטוקים שהצליח ‘להחריש’ וכך זכינו גם לקידוש במקום “סעודה”.

למחרת בבקר גילינו שמיץ הענבים החל לתסוס. במקביל, לא היה עוד מה לאכול ולכן נאלץ האכל הרוחני לספק את קיבתנו המצומקת ממילא. חומש קטן הוצא מאחד האפודים ובמשך יותר משלוש שעות ישבנו תחת גפננו ותאנתנו ועברנו על פרשת השבוע – ‘ואתחנן’ לפרטיה.

עד מאד נדהמנו לגלות שהפרשה כאילו נכתבה היום ובדיוק בשבילנו (דברים פרקים ג’-ז’. אמנם בדילוגים אך על-פי סדר הדברים הכתוב בתורה):

אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹןוְאֹתִי צִוָּה ה, בָּעֵת הַהִוא, לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּוּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת-ה אֱלֹקֶיךָ, וּמָצָאתָ, כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ... לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ; לַהֲבִיאֲךָ, לָתֶת-לְךָ אֶת-אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

והרי בדיוק ירשנו/כבשנו את שמה והנה אנו יושבים ודורשים אלוקים!

פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

אכן הרים ואש ראינו למכביר בימים האחרונים אך מה אומר לנו ה’ פנים בפנים – בפירוש?

עד כאן (פרקים ג’-ה’) רמזים לכך שהפרשה רלוונטית היא לגבינו אלא שבפרק ו’ היה כמעט מצמרר לקרא איך הפסוקים נכתבו ממש עבורנו.

לפי חלק מהדעות בגמרא (גיטין ז:), גבולות הארץ מצידם הצפוני מגיעים בדיוק עד לכפר ראס אל ביידה בו “נבלה” את השבת הבאה (השנייה והאחרונה שלנו) בתוך מה שמוגדר היום כמדינת לבנון (למרות האנרכיה השוררת בדרומה). בזמן התנ”ך היה כנראה שטח זה בתחום שבט אשר. וכך ממשיכה הפרשה:

וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ, עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא-בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב, אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.

חוץ מהתיאור “ושבעת” כל השאר נתמלא אחד לאחד: מצאנו ערים שלא אנו בנינו. חלק מהבתים היו אכן מלאים בכל טוב (התלבטנו האם הלכתית מותר לנו ליהנות מהשלל, אך בסוף הכריע הצבא שאסור. לצערי, עדיין היו כאלה שלא התגברו על ייצרם והלאימו מצלמות, רובי ציידים וכולי. אני הרשתי לעצמי רק מזכרת אחת קטנה – ואף היא, פחות משווה פרוטה – ‘קופת צדקה’ מעוטרת של החיזבאללה, בצורה של כיפת הסלע, המתארת בפרוטרוט, באומר ובתמונות את המטרות הישראליות שיקבלו ‘טיפול’ בזכות מעשר כספים זה. קופה שכזו ראינו בבתים רבים אך תחילה נמנעתי מלקחתה. רק לאחר שחייל משועמם/עצבני התעלל באחת והשליכה תחת אחד השיחים, הרשתי לעצמי לאמצה).

לאחר שאזלו המים המבוקבקים במכולת המקומית (שדרך אגב, לפנים משורת הדין ולשם ההרגשה הטובה השארנו בחנות את הכסף שמצאנו ב’קופות הצדקה’ של האויב. מעניין אם בעל העסק אמנם הגיע אליו ראשון.) שתינו מבורות המים הפרטיים של הבתים (מאחר ואיננו מורגלים בהם, דאגנו לטהרם בטבליות הכלור הנמצאות בפק”ל החובש ובכך בעצם הרסנו את טעמם הטבעי. תוך כדי שתייתם, בקלות פנטזנו על צלילה בברכת שחיה מהולה בכלור צורב אלא שהפעם בכוונה ולכתחילה נאלצנו לשתות מים מגעילים אלו). כמובן שגם אכלנו מהכרמים והזיתים אשר לא נטענו.

ממשיך משה רבנו ומסביר לנו מה לעשות שם (פרק ז’):

כִּי יְבִיאֲךָ, ה אֱלֹקֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ; וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ וּנְתָנָם ה אֱלֹקֶיךָ, לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם. הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.

מפחיד! במה זכינו לכל ההתגלות הזו והרי אנו מלאים עבירות כאגוז? גם לכך יש תשובה לקראת סוף הפרשה:

בְּךָ בָּחַר ה אֱלֹקֶיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק הבָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה אֶתְכֶם, וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם

כהבטחת ה’ הישירה בדיוק כך היה, לשמירת ה’ זכינו, ממש כפשוטו של מקרא.

בזאת נזכרתי בשמחה ובגאווה כחמישה עשר חודשים מאוחר יותר, לאחר קידוש ליל שבת, עת עליתי לשמירה בגוש טלמונים אשר בחבל בנימין.