אלישע וילמרסדורף
שליח תורה מציון לשעבר ביוהנסבורג (תשנ”ט)
“ואתכם אזרה בגויים”
רש”י מביא את דברי הספרא שפירש את הפסוק “ואתכם אזרה בגויים” כפורענות: “זו מידה קשה, שבשעה שבני מדינה גולים למקום אחד, ורואים זה את זה ומתנחמים, וישראל נזורו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה, ואין אחת מהן דבוקה בחברתה .”כלומר הפזור הוא פזור חזק שלא משאיר קבוצות במקום אחד אלא פרטים בודדים, ואין הם יכולים להתעודד ולהיסמך אחד על השני.
לעומת זאת, אנו מוצאים בדברי חז”ל גם הסתכלות אחרת. הגמ’ (מסכת ע”ז י:) מספרת:
“ההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי (אותו קיסר שהיה שונא את היהודים) אמר להו לחשיבי דמלכותא (אמר לשרי המדינה): “מי שעלה לו נימי ברגלו (רש”י: בשר מת שמצערו) יקטענו ויחיה, או יניחנו ויצטער?” אמרו לו: יקטענו ויחיה.
אמר להו קטיעה בר שלום: חדא שלא יכולת לכולהו! (אחת, שאי אתה נוצח את כולם!) דכתיב (זכריה) – “כי כארבע רוחות השמים פירשׂתי אתכם“ …
כלומר הפסוק שמדבר על הפזור של ישראל ולכאורה מבטא פורענות מקבל מבט אחר והוא שהמציאות שישראל מפוזרים בגלות זה בעצם מה ששומר עליהם מכליון.
אותו רעיון אנחנו מוצאים בעוד כמה מקומות:
במסכת פסחים (פז:) אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב (שופטים ה’, י”א 🙁מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים שָׁם יְתַנּוּ צִדְקוֹת ה’ צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ בְּיִשְׂרָאֵל…”? צדקה עשה הקב”ה בישראל שפזרן לבין האומות.
גם הדרשה הזאת מוציאה את הפסוק מהקשרו וגם דורשת אותו בהיפוך אותיות, כאילו נכתב פזרנו במקום פרזנו.
בנוסף להסתכלות שרואה את היתרונות של הפיזור אנו מוצאים בדברי רבותינו גם הסברים לתכליתו ומטרתו של הפזור בין האומות כערך בפני עצמו.
שם בגמ’ (פסחים סז) “ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר (הושע ב’, כ”ה):” וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ …” – כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין? כלומר לגלות ולפזור בין העמים יש מטרה בפני עצמה והיא כדי שיתווספו גרים מבין האומות.
בדומה לכך אנו מוצאים בדברי רבותינו האחרונים את ההשקפה שמטרת ישראל בגלות היא להשפיע על האומות ולקרב אותם אל ההכרה במציאות ה’. וכך כתב הנצי”ב בפירושו העמק דבר (במדבר יד כא – פרשת חטא המרגלים) :
וימלא כבוד ה’ … ובא דוד המלך ברוח הקדש בתהלים ק”ו ואמר “וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים”… שמזה שנגזר פזור ישראל בכל ארצות, נגלה באמת כבוד ה’ על ידי ישראל, ומזה יצא שחלפו עבודת אלילים עד שיגיע שכליל יחלופו, ונגלה כבוד ה’ בכל הארץ… ובאמת אם לא סירבו מתחלה על ההנהגה הנסית והיו עומדים ברצון בזהירות יתירה כפי הראוי לזה, ואם היו חטאים היה בא העונש מיד כמו שהיה במדבר, אז היה נשמע גם בהיותם בארץ ישראל איזה משך בכל העולם כבוד שמים ועבודתו… והרי היה מגיע על ידו לזה התכלית באיזה מאות שנים, מה שאינו כן כשבקשו הנהגה טבעית ובהשגחה נסתרת ולא ניכר בחוצות אומות העולם השגחתו ית”ש… אם לא על ידי פזור ישראל ועם ה’ נמסרים על קדוש שמו ית’, והכל רואים שאין כל אומה ולשון יכולים להם, ושהיא רק השגחתו ית’ להציל שה פזורה ישראל משבעים זאבים, ובזה מגיע בדור דור לזה התכלית…
פרשנות מעניינת למאמר ר’ אלעזר בגמ’ מצאנו בדברי ר’ צדוק הכהן (פרשת פרה ג)
…רק המכוון על פי מ”ש (פסחים פ”ז) לא הגלה הקב”ה את ישראל וכו’ אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, פירשו ז”ל שאין המכוון על גרים ממש, רק על ניצוצות קדושה וחיות שיש באומות בסוד
ביום ראשון הקרוב נציין בעז”ה את יום ירושלים (יום שחרור ירושלים), אשר הוא בעצם נקודת ציון חשובה בתהליך שנוכל לכנותו “בניין ירושלים”
חז”ל אמרו: (מדרש תנחומא נח א): א”ר שמואל בר נחמני מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, ואם יאמר לך אדם שכבר נתקבצו הגליות ולא נבנית ירושלים אל תאמין. למה? שכך כתיב: ‘בונה ירושלים’ ואחר כך ‘נדחי ישראל יכנס’.
אמרו ישראל לפני הקב”ה: רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה?
אמר להם: על ידי עונותיכם חרבה וגליתם מתוכה, אבל לעתיד לבא אני בונה אותה ואיני הורס אותה לעולם…
ולכאורה זה לא ברור, כי הפסוק מתפרש באופן שקודם נבנית ירושלים ואחר כך “נדחי ישראל יכנס” ואנו רוצים להוכיח ההיפך – שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות, כלומר שקודם מתכנסים הגלויות ואחר כך נבנית ירושלים?
אלא שכנראה צריך לדייק ולומר שהנביא ציין את קיבוץ ה”נדחים” אחרי בנין ירושלים, מכאן שרב הגלויות כבר התקבצו לפני ותוך כדי בנין ירושלים. כלומר שיש שני שלבים בקבוץ הגלויות. שלב ראשון של כנוס וקבוץ הגלויות הגדולות שאינן נדחות ורחוקות כל כך וקבוצם הוא שלב שקודם לבנין ירושלים אבל עדיין יש נדחים המפוזרים בכל מיני מקומות ו”אובדים” שהתנתקו מהזיקה לעם וליהדות כמו שנאמר “…האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים” והם אשר יבואו בעז”ה אחרי שתבנה ירושלים.
אשרינו שזכינו לראות בשמחתה של ירושלים ובקיבוץ נדחי ישראל.
