המסתובב ברחובות ירושלים ומקומות נוספים ברחבי ישראל בימים אלה יוכל לראות על כל לוחות המודעות הזמנות לאירועי שמחת בית השואבה. גם ללא לוחות המודעות ישנה ארשת של שחוק וחיוך הפרושה על פניהם של כולם בימי החג.
כשהתורה מתארת לנו את חג הסוכות היא מצווה עלינו:
“וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלֹקיךָ … וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” (דברים, ט”ז, י”ד-ט”ו)הגמרא (פסחים, ק”ט, עמוד א’) הופכת את הפסוק הזה לחיוב של ממש: “חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל…” ספר החינוך (מצווה תפ”ח) לוקח פסוקים אלה ואת דברי הגמרא והופך אותם למצווה של ממש מתרי”ג מצוות ומגדיר לה טעמים ופרטי הלכות הכוללות, בין השאר, אכילת סעודות חג מכובדות ורכישת בגדים נאים לכבוד החג.
אנו רואים ששמחת החג אינה סתם הווי בעלמא, רגש טבעי המגיע אל האדם כשהוא מגיע לביתו, מוקף בבני משפחתו, עטור בבגדי חג וסועד את ליבו במאכלים טובים, אלא מצווה של ממש. חובה הלכתית שעל האדם לקיים, מעבר לאינסטינקט הבסיסי לשמוח בימי החג.כידוע לכל אדם מאמין, מצוות מקיימים גם כשלא נוח. דוגמה קלאסית למצוות שמחת החג מתרחשת כשהיא מתנגשת עם הלכות אבלות. לא עלינו, כולם מכירים את ההלכה הדוחה את הלכות אבלות מפני שמחת החג:
“הרגלים וכן ראש השנה ויום הכיפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכיפורים בטלה ממנו גזירת שבעה… הקובר את מתו בתוך הרגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבלות ברגל אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבלות…” (רמב”ם, הלכות אבל, פרק י’, הלכות ג’ וח’)אדם סיים כרגע את הלווית אחד מאהוביו אך במקום ללכת לביתו ולהתאבל הוא מצווה “להקפיא” את אבלותו, לחזור לשמוח את שמחת החג שלו (כמובן, עם הסייגים ההלכתיים המוכרים) ועם צאת החג הוא מצווה לשוב ולהתאבל.
כיצד ניתן להגיע למצב כזה? כיצד ניתן לקחת את השמחה ולהפוך אותה מחוויה רגשית לציווי של ממש?
לשם כך, נלך אל הציווי השני בתורה על שמחת חג הסוכות:
“אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא, כ”ג, ל”ט-מ’)הרב יוסף דב סולוביצ’יק (“על התשועות” עמ’ 104) כותב משפט מדהים אשר במבט ראשון נראה תמוה אך הוא שופך אור חדש על ההבנה מהי השמחה בכלל, ושמחת החג בפרט:
“השמחה, על-פי היהדות, איננה רגש או מצב רוח. מצבי רוח הם חולפים ושטחיים. אין הם מתמזגים בתוך האישיות ואין הם נותנים ביטוי למודעותה הפנימית של האישיות”.
מסביר הרב סולוביצ’יק כי הציווי על “ושמחת בחגך” קשור קשר הדוק אל “לפני ה’ אלוקיכם”. בחג אדם מרגיש קרוב אל ה’. אדם יכול לחוש שמחה אמיתית אך ורק כאשר הוא קרוב אל ה’. החג נותן לאדם הרגשה מיוחדת של קרבת אלוקים והיא זו שמובילה אל השמחה. שמחה מיוחדת המגיעה מ”וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב” (תהילים, ע”ג, כ”ח).זו גם הסיבה ששמחת החג מבטלת או דוחה את חובות האבלות. אדם הנפגש במוות נמצא במציאות של עצב, חוסר ובדידות. הוא נפגש במציאות של העדר ה’ וודאי שלא נמצא במקום של “לפני ה'”. שמחת החג היא דבר גבוה יותר מהרגשה סתמית. בחג, אדם נמצא במקום אחר בקשר בינו לבין הקב”ה ולכן, למרות רגש העצבות בו הוא שרוי, הוא נקשר כעת אל המקום המיוחד בו נשמתו נמצאת ומקיים את מצוות “ושמחת בחגך”.רבים וטובים כבר כתבו על הקשר המיוחד שבין כל חגי תשרי. בין המקום הרוחני הגבוה אליו מגיע האדם בראש השנה ויום כיפור ובין השמחה הגשמית, לכאורה, אותה חוגגים בסוכות ובשמחת תורה. אחד החוטים השוזרים את כל ימי חגי תשרי הוא אמירת מזמור כ”ז בתהילים לאחר התפילה. במזמור זה מבקש דוד המלך: “לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ” (פסוק ח’) בקשת קרבת ה’ אינה בקשה הנגמרת עם קריאת “ה’ הוא האלוקים” במוצאי יום כיפור, אלא בקשה המלווה את האדם לאורך כל השנה. גם בימי השמחה ה”גשמית” של חג הסוכות ממשיך האדם וקורא אל ה’ – אני רוצה להיות קרוב אליך. “את פניך אבקש”.”הלא חפצך הוא שבני אדם יבקשו פניך… וכי יכירו תוך שמחה ואושר כי שכינתך עמהם בכל מקום” (פירוש הרש”ר הירש לתהילים כ”ז).