הרב שרגא פרוכטר
אביו של דביר, שליחנו בפרת‘- אוסטרליה
ראש ישיבת בני עקיבא- גבעת שמואל

 

אחת השאלות החינוכיות שעולות לפנינו היא – האם אנו צריכים בדרך חינוכנו להסתכל על כאן ועכשיו, או שאנו צריכים להסתכל גם על העתיד. במעשה עגלה ערופה ניתן ללמוד מסר חשוב בנושא זה.

לאחר התוודעות יוסף אל אחיו, הוא שולח את אחיו להודיע לאביו שהוא חי והוא מבקש מאביו יעקב לרדת לארץ מצרים. יחד אתם הוא שולח עגלות הנושאות מכל טוב מצרים:

“וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם” (בראשית מה, כז).

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה והוא שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף (רש”י שם).

והדברים טעונים ביאור: מהו אותו סימן אשר מסר להם, ומדוע כתוצאה מזה “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם”? וכן צריך להבין מדוע למד יעקב עם יוסף לפני שפרש ממנו דווקא פרשת עגלה ערופה? נראה מזה שיש קשר בין תוכן פרשה זו לשליחות של יוסף למצרים. בפרשת עגלה ערופה אומרת התורה שכאשר מוצאים חלל באדמה ולא נודע מי הכהו, זקני העיר הקרובה אל החלל רוחצים את ידיהם במים במקום עריפת העגלה, ואומרים: “יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ” (דברים כא, ז).

שואלים חז”ל: וכי יעלה על דעתנו שזקני בי”ד שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה (סוטה פ”ט, מ”ו).

כלל גדול אנו למדים מפרשה זו. האדם אחראי לא רק על הפעולות שתוצאותיהן נראות תיכף ומיד, אלא אף על פעולות ומעשים שתוצאותיהם יהיו בעוד הרבה שנים, ולאחר גלגולים של מאורעות ומקרים הנמשכים מתוכן אותם המעשים שנעשים עכשיו. רוצח נקרא לא רק זה שאוחז בנשק ויורה על אנשים, אלא אף מי שע”י מעשיו גרם לאדם שנהרג בריחוק זמן ובריחוק מקום ממנו. ויתר על כן, רוצח נקרא אף זה שע”י “שב ואל תעשה” גרם שנטלו חייו של אותו אדם מן העולם. ואת זאת אנו לומדים מפרשת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים “יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה” – שלא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה. משמע שאם היו פוטרים אותו ללא מזון ולויה, והיו מתגלגלים הדברים שכתוצאה מכך הוא מת – לא היו יכולים זקני העיר לרחוץ את ידיהם בנקיון כפיים.

מזון ולויה אינם דווקא מזון גשמי ולויה גשמית, אלא גם מזון רוחני ולויה רוחנית. בוודאי שאם שולחים אדם לדרך ללא מזון גשמי ושתייה והוא מת בדרך – על כך בוודאי שאין שום חידוש ששולחיו של האדם נקראים רוצחים והם חייבים לשלם ע”כ את המחיר, כי הם הפקירו במעשיהם את האדם שנשלח על ידם. החידוש כאן בפרשתנו שהאחריות היא גם על מזון ולויה רוחנית. כאשר שולחים אדם למשימה מסוימת ויש סכנה רוחנית, חייבים לבדוק שהוא מקבל מהשולחים ויש לו את הכלים להתמודד מבחינה רוחנית, כי אם ח”ו הוא יסטה מן הדרך לא נוכל לרחוץ את ידינו בניקיון כפיים.

כאשר יעקב אבינו שולח את יוסף לשכם, שהמקום הזה הוא מקום המוכן לפורענות רוחנית – שם קלקלו השבטים, שם עינו את דינה, ושם נחלקה מלכות בית דוד – שם הייתה לא רק סכנה גופנית, כי אם סכנה רוחנית. ולכן היה חייב יעקב לצייד אותו במזון רוחני ולויה רוחנית שיהיה מסוגל להתמודד עם כל המזיקים והסכנות שבדרך גם מבחינה רוחנית. לכן לימד אותו פרשת “עגלה ערופה”, שהיא הסימן למזון הרוחני שקבל יוסף לדרך.

כאשר יוסף שולח לאביו שהוא עודנו חי בארץ מצרים, מקום של טומאה וע”ז, הוא שולח לו סימן שהוא נשאר באותה דרך ובאותה צדקות שהוא היה בבית אבא. וזהו הסימן שמוסר יוסף לאביו, שכאשר פרש ממנו למד פרשת “עגלה ערופה”. כאן ידע יעקב כי יוסף עדין חי מבחינה רוחנית, כי המזון והלויה אשר נתן לו בתחילת דרכו ביציאתו לשכם, הם שמרו עליו מפני טומאת מצרים, ולכן: “וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם”. כאשר הוא רואה את הסימן של “העגלה הערופה” – המזון והלויה הרוחניים שנתן לו אז יעקב נרגע, כי ידע כי הצליח בחינוך שנתן ליוסף, ושכתוצאה מזה החזיק מעמד בכל טומאת מצרים, ולכן: “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב”.

זו בעצם האחריות של בית הדין ושל זקני העיר, לצייד את ההולכים גם במזון ולויה גשמיים וגם במזון רוחני – כדי שח”ו לא יהיה מצב שהאדם שנשלח למשימה לא יהיה מצוייד כפי שצריך במזון גשמי ורוחני ויקרה לו אסון, ואז זקני העיר לא יוכלו לומר – “ידינו לא שפכו את הדם הזה”.

אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי בנינו ,תלמידנו וחברינו , לדאוג שיקבלו מזון רוחני ולויה רוחנית אשר תלווה אותם משך חייהם כדי שיוכלו להתמודד עם כל מאורעות החיים ולהישאר איתנים בדרכם.

כאשר אנחנו מוסרים מסרים חינוכיים – תורניים , זהו לא רק מזון רוחני עכשווי , אלא זהו מזון רוחני שיוכל לשמור עלינו בדרכינו העתידית .

גם הבנים שלנו שנמצאים בשליחות בשנה זו קיבלו מזון רוחני וגשמי כדי שיוכלו להעניק כמה שיותר בשליחותם. גם השליחים צריכים לדעת שעבודתם בתפוצות היא עבודת קודש שתלווה את תושבי התפוצות בדרכם העתידית.