הרב חגי רביב
ראש כולל לשעבר בקליבלנד (תשס”ט-תש”ע)
כיום מכהן כראש בית המדרש בישיבת שערי מבשרת ציון
ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו
 
לאחר שהושלמו כל ההכנות בבניית המשכן והקמתו, לאחר שכלו להם שבעה ימי מילואים של חניכת המשכן על ידי משה, ואפילו לאחר שאהרון הקריב את קורבנות היום השמיני למילואים, הגיעה השעה שבה תרד השכינה על המשכן ויוכח כי ה' שוכן בתוך מחנה ישראל.
"ויבא משה ואהרון אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם".
אוזנם הרגישה של חז"ל הרגישה בתוספת המופיעה בפסוק "ויצאו ויברכו את העם", ומכאן ראו הם להשלים לנו את סיפור הדברים.
"כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל:  ויצאו ויברכו את העם – אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ע"פ התורת כהנים).
ויש מקום לנסות ולהבין מה פשרה של אותה ברכה שהייתה חסרה כדי שתוכל שכינה לשרות במשכן ובקורבנותיו. מהו הסוד של ברכת "ויהי נועם" שבירכו משה ואהרון?
ויותר מזה, המעיין בתורת כוהנים יראה שמשה בירך את העם שתשרה שכינה במעשה ידיו,  והפסוק "ויהי נועם" הוא תשובת העם לברכתו של משה. ומחדדים אנו את שאלתנו ותמהים: מה עניינה של תשובה זו ומה המקום להשיב כן על ברכתו של משה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם"?
מבין כל הרגשות שמרגיש בהם האדם, נעימוּת היא ההרגשה הכי לא מוגדרת ואולי הכי משתנה. כמעט כל אחד מוצא את נקודת הנעימות שלו במקום אחר, בטמפרטורה שונה ובמגע שונה. לא נחטא לאמת אם נאמר שנעימות היא בין ההרגשות הסוביקטיביות ביותר שבמכלול הרגשות. אם כן, מה מקומה של נעימות לקדושת המשכן?
 
בתרומה שהביאו העם לצורך הקמת המשכן מצאנו את הפסוק הבא: "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת…" (שמות לה, כב).
ומפרש רש"י: "על הנשים – עם הנשים וסמוכין להם". אולם אונקלוס לומד את הדברים כפשוטם "ומיתן גבריא על נשיא". כדי ליישב את הקושי הברור העולה מפירושו, מובא בחלק מדפוסי רש"י ההסבר הבא: "ורצונו לומר הביאו חח ונזם בעודם על הנשים".
הדבר אומר דרשני, מה ראו הגברים הזריזים לתרום למשכן את תכשיטי הנשים בעודן עליהן, וכי לא יכלו להמתין לנשים שיסירו אותם, ומה ראה אונקלוס ללמדנו בכך?
אלא שישנם שני סוגי תורמים. יש התורמים מהונם ומיד מתנתקים ממושא התרומה. לאחר שהם מילאו את חובת מצפונם ותרמו, אין להם שום שייכות ונגיעה אישית עם מה שנעשה בכספם. לעומתם, יש תורמים שמעשה הנתינה יוצר קשר מהותי עמוק בינם לבין מושא התרומה, הם מרגישים כאילו התרומה חיברה אותם בעבותות שייכות ואהבה למקום ההולך ונבנה בכספם.
תרומת המשכן, לומד אונקלוס, קוראת לאדם לא רק לתת את ממונו, אלא להשאיר חלק מעצמו בין אבני הבניין שתרם. להתחבר, להרגיש שייך, להרגיש שחלק מהמשכן הוא שלי, הקב"ה עומד לשכון בתוכי בבית שהוא גם ביתי.
בתרומה לעגל נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם…" (שמות לב, ז).  
ויתפרקו – מעשה של ניתוק, של התרחקות, במשכן נדרשת תרומה של שייכות, של התחברות ה"אני" עם הקודש.
ואולי זו הסיבה שאין השכינה יכולה לשרות על המשכן שבנו ישראל עד שיענה העם ויאמר "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו", כאומרים: מבקשים ומוכנים אנו למצוא את נקודת הנעימות ב"מעשה ידינו" – במשכן. למצוא את הנקודה הכל כך אישית וסובייקטיבית, את ה"אני" בתוך המשכן והקודש.
וכשהאדם מוכן לראות במשכן ההולך ונבנה גם את עצמו, להבין שלמשכן הזה יש שייכות אליו ואל עולמו האישי ביותר, שהבית ההולך ונבנה הוא גם ביתו שלו, רק אז יכול הקב"ה לבוא ולשכון באמת בתוך בני ישראל – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".