הרב אלעד דהן, ראש כולל, מלבורן,
“וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם” (שמות יח, ט)
אחד המפגשים ההיסטוריים החקוקים היטב במוחנו הינו המפגש שבין משה ויתרו. ננסה במאמרנו זה להתמקד ברגע אחד מתוך המפגש. הרגע שבו שמע יתרו על כל הניסים והנפלאות שעשה ה’ לעם ישראל במצרים, והגיב: “ויחד יתרו”. מהי המשמעות של המילה “ויחד”? האם תגובתו הייתה עצב או שמחה? התשובה לכך תלויה בניתוח דמותו המורכבת של יתרו, שמחד היה כהן לעבודה זרה בעברו, ומאידך התגייר ומהווה חותן למנהיגם של ישראל. המפרשים התחבטו בפירוש המילה “ויחד”, ולהלן נציג את שיטותיהם.
אונקלוס בתרגומו למילה “ויחד” כתב: “וחדי”, דהיינו, וישמח. גם עיון בתרגום יונתן מראה את אותו הכיוון, שכן תרגם: “ובדח”, דהיינו, וישמח. בדרכם של אלו הלך גם הרשב”ם, שניתח את המילה מבחינה לשונית וקבע כי היא מגזרת ח.ד.ה. כדוגמת המילה “חדווה”. פירושים אלו, המהווים אסכולה אחת, נשענים הן על ההבנה הפשוטה של המילה, והן על העובדה כי יתרו אומר בעצמו שני פסוקים לאחר מכן על המצרים: “כי בדבר אשר זדו עליהם”, דהיינו, הקב”ה עשה להם כגמולם, או בלשון ימינו: מגיע להם!
רש”י, בתחילת פירושו לפסוק זה מסכים כי הפירוש הפשוט הוא “וישמח”. אולם, מיד לאחר מכן מביא בשם המדרש:
“ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה (תרגום: זה שאומרים אנשים, גר עד עשרה דורות, לא תבזה גוי בפניו)”
מקורה של דרשה זו הוא בגמרא מסכת סנהדרין דף צ”ד א’:
“ויחד יתרו – רב אמר, ויחד – שהעביר חרב חדה על בשרו, ושמואל אמר, שנעשה בשרו חדודין חדודין, אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה”
גמרא זו זיהתה את צורתה היוצאת דופן של המילה “ויחד” (שכן התורה יכולה הייתה לכתוב “וישמח”) ובחרה להוציא אותה ממשמעות הפשט. ואולם, לכאורה אין זה מספיק, שכן מצינו בעוד מקומות בתנ”ך שימוש בפועל זה כביטוי לשמחה, כגון: תחדהו בשמחה את פניך (תהלים כ”א). כאן נדרש אני להסברו של הרב ברוך אפשטיין בעל התורה תמימה, שמסביר את העניין בלשונו הצחה:
“נראה שסמכו לדרוש כן הלשון ויחד מפני שיש לדייק בכלל ענין הפסוק, כי בספור משה ליתרו כלולים שני ענינים, הא’ דבר הטובה שעשה הקב”ה לישראל, והב’ את אשר עשה לפרעה ולמצרים, ומיד אחרי זה כתיב ששמח יתרו [רק] על הטובה שנעשה לישראל ונשמט ששמח גם על הפרט השני מה שנעשה לפרעה ולמצרים, ומבואר מזה דעל זה באמת לא שמח, משום דבלבו היה מיצר על הרעה שמצאתם וכדמפרש, וסמכו דרשתם על הלשון ויחד שאינו לשון מצוי מאד”
אם כן, נראה כי הליכה בדרכם של המדרש והגמרא מהווה פירוש לא פשטני של המילה “ויחד”. ואולם, הרש”ר הירש בפירושו לפסוק זה, הוכיח כי המילה “ויחד” מלמדת אותנו על רגשותיו המעורבים של יתרו:
“‘שמח’, ‘שיש’ מציינים את ההרגשה הפנימית, ואילו ‘חדה’ מורה, כפי הנראה, על הפגנת השמחה כלפי חוץ, ומכאן הדעה שביטוי זה רומז גם על הצער שכהן מדין הרגיש בליבו פנימה בעל כורחו, על אובדן מצרים”
עד כאן עסקנו ברגשותיו המעורבים של יתרו עקב צערו על אובדן המצרים. מעניינת ביותר דרכו האמונית והעיונית של רבי נחמן מברסלב שכותב בליקוטי מוהר”ן (חלק ב תורה לג) כי צערו של יתרו אמנם נבע מעצם היותו גר אך לא היה מוסב על המצרים. רבי נחמן מסביר כי מחד שמח יתרו על כך שאחריתה של נשמתו היא טובה, ומאידך:
“שנעשה בשרו חדודין חדודין, בשרו דיקא (=דווקא) דהיינו הגוף כי מאחר שהיה גר לא היה שמחתו בגופו כשהסתכל על הסוף”
עובדת גירותו של יתרו יצרה אצלו רגשות מעורבים הן ברובד האישי והן ברובד הלאומי, ומכאן עלינו ללמוד על הרגישות הרבה שצריכים אנו לגלות כלפי אותם גרי צדק המצטרפים לעמנו.
