רפי זברגר
ידיד תורה מציון

 

ולבן שיניים מחלב

פרשתנו מסיימת את ספר בראשית, עוסקת רובה ככולה בדברי פרידה של הסבא יעקב, אשר בערוב ימיו חזר ה”צבע ללחיו” כאשר חזר ופגש את בנו אהובו, יוסף.   יעקב ברך בברכה מיוחדת את יוסף ובניו, ולאחר מכן, קרא לכל ילדיו וביקש לומר להם: … אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: (בראשית פרק מט פסוק א). לא כל המסרים היו ”אופטימיים” ומעודדים. במאמר זה נתמקד במסר ליהודה, בחיר האחים, אשר זכה לברכה הארוכה ביותר (5 פסוקים) ועליה בהחלט ניתן לומר שהייתה חיובית למדי:

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:

לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה סוּתוֹ: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב:            (שם פסוקים ח-י”ב)

ננסה להסביר פסוקים אלו לפי הסבר הפשט המובא ברש”י.  יהודה, הבן הרביעי, שמע את המסרים שנאמרו לאחיו הבוגרים ממנו, ונרתע.  מסרים אלו כלל וכלל לא היו ”נעימים לאוזן” ויהודה הפך פניו.  הוא לא שכח את ה”כתם” האישי שלו, בספור מעשה תמר, והיה סמוך ובטוח שהנה הגיע תורו ”לחטוף”.  אומר לו האבא: אַתָּה, אצלך אני הולך ”לשנות כוון”, אין לך מה לפחד, התקרב נא אלי.  יוֹדוּךָ אַחֶיךָ -אותך יקבלו כל העם להיות עליהם אדון ומלך [לא כמו יוסף, שלא היה מקובל..] . ידך הארוכה, בימי דוד המלך אשר היה צאצא שלך, יגיע עד ל- עֹרֶף אֹיְבֶיךָ, וגם אָחֶיך, שהם בעצם בְּנֵי אָבִיךָ –  יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ. הסכת ושמע: בתחילה ימי מלכות ישראל, בזמן מלכות שאול, תהיה בבחינת גּוּר קטן, אך לאחר “חילופי גברי” – כאַרְיֵה תיחשב. ממשיך יעקב ומזכיר נשכחות: זוכר יהודה, את הבשורה שבשרתם לי: טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף ( בראשית פרק ל”ז פסוק ל”ג), אני מודע לכך שאתה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ – סלקת עצמך ממעשה זה [אמרת לאחים: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (שם, פסוק כ”’ו) ]. בעקבות מעשים אלו, כפי שאמרתי קודם – כמלך החיות תיחשב. תמלוך, תכבוש ואח”כ תרבוץ ותשב על כסא מלכותך  כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא הָנָחִים את ”מנוחת הלוחם”, ואין בנמצא מִי ש-יְקִימֶנּוּ. מתקופת דוד המלך, המחזיקים ב שֵׁבֶט (מטה מלכים), לֹא יָסוּר השלטון,  מִשבט יהוּדָה.  גם נשיאי ישראל, תלמידי חכמים,  המכוניםמְחֹקֵקים  לא יסורו מִבֵּין רַגְלָיו (בני בניו) של יהודה.  עד מתי ?  עַד כִּי יָבֹא מלך המשיח אשר המלוכה שלו (שִׁילוֹ ).  מלכותו של דוד ושושלתו תהיה מקובלת על הציבור עד כדי ציות והקשבה (יִקְּהַת מלשון ציות עַמִּים (שבטי ישראל)).

עד כאן התייחסות אל הצד ה”רוחני”, מעתה, עובר יעקב לברך את יהודה בָּפָן הגשמי: כמות הגפנים והענבים בנחלת יהודה תהא כה גדולה, עד כדי כך, שיבול עץ גפן אחד בלבד ייטען על עַיִר (בן אתון, זכר)   ויבול זמורה ארוכה (שֹּׂרֵקָה ) ייטען על בְּנִי אֲתֹנוֹ (מקביל לעַיֵר). דימויים נוספים ליבול העצום של הגפנים מתוארים ע”י כך, ש-כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ (מכונות כביסה יעבדו על יין במקום מים…) ולהדגשה נוספת,  המקרא חוזר על אותו רעיון במילים אחרות: כיבס בְדַם עֲנָבִים (יין) סוּתוֹ (בגדו).  כביכול, יהודה טרם הבין את עוצמת הברכה, עד שיעקב סיים בפסוק האחרון, במטפורה נוספת: לא רק לכבס את הבגדים ביין, אלא אף ישתו יין כמו מים, עד אשר חַכְלִילִי עֵינַיִם (עיניים יאדימו כתוצאה מהשתייה), וגם חלב יהיה בשפע עד אשר: וּלְבֶן שִׁנַּיִם (השיניים ייהפכו ללבנות מאוד) – שפע עצום של חומריות !

על המשפט האחרון של הברכה ישנו מאמר חכמים המייחס משמעות שונה מזו שהוצגה לעיל, אך מעניינת מאוד:

אמר ר’ יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ולְבֶ    ן שנים מחלב, אל תקרי לְבֶן שינים אלא לִבוּן שינים.     (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי”א עמוד ב’). הפעולה ה”סטנדרטית” ביותר, המגלה את השיניים הלבנות שלנו, היא פעולת החיוך. אומרים לנו חכמים: שתיית חלב זה דבר נחמד.  אדם צמא, שמח מאוד לקבל כוס חלב, אך כל אדם, באשר הוא, שמח הרבה יותר, לקבל תשומת לב חיובית ולבבית.  קבלת האחר, אהדה, סימפטיה וכול זאת אם היא באה בתוספת חיוך, הריהי ”שווה” עשרת מונים יותר מאשר כוס חלב, אף שהוא מרווה וצונן.

מהו המסר?

קיימים ממצאים מחקריים המצביעים על כך שחיוך הוא תגובה נורמאלית לגירויים מסוימים, המתרחשת ללא קשר לתרבות ספציפית. תגובה הטבועה באדם מעת לידתו (להבדיל מתגובה נלמדת) המופיעה אף בתינוקות עיוורים מלידה. אף נמצא, כי עוּבָּרִים מחייכים ברחם אימם.     בדרך כלל, תחושת שמחה גורמת לחיוך, אך לאור המאמר לעיל ניתן לומר גם יחס הפוך: החיוך אינו רק תוצאה של שמחה והרגשה ”נעימה”, אלא הוא כשלעצמו גורם לשמחה, להרגשה טובה. הוא ”מרגיע”, מוריד מתחים, גורם מְמָתֶן לקבלת מסרים, אף שאינם כה חיוביים.  המחקר מגלה תופעה מעניינת מאוד: חיוך אינו רק משנה את הבעת הפנים אלא יכול אף לגרום למוח לייצר אנדורפינים, המפחיתים תחושת כאב פיזי ונפשי ויוצרים תחושת רווחה. ביחס בין החיוך לכעס נתגלה ממצא מעניין: כשאדם מחייך מאמץ עשרה שרירים, אך כשהוא מתעצבן, מאמץ …שבעים וחמשה שרירים.  להלן מספר אמרות ”אצבע” נחמדות העוסקות בנושא: החיוך הינו ”עסקה כדאית”, שכן הוא מעשיר את המקבל מבלי לרושש את הנותן.  אך יש לזכור כי אין לו ערך אלא אם כן מופיע הוא מאליו, באופן טבעי.   אמנם יש אנשים העייפים מכדי שיהיו מסוגלים לחייך אלינו, אך אנו – נחייך לעומתם, שכן, אין לך אדם שנזקק כל כך לחיוך, כמו אותו אדם שאינו מסוגל לחייך אלינו..
קראו עוד טורים של רפי זברגר באתר תורה מציון.