הרב דורון פרץ
מנכ”ל תנועת המזרחי העולמי
מנהיגות בערבות אישית
אני ומשפחתי חזרנו לארץ במהלך מבצע ’צוק איתן‘ לאחר תקופה ארוכה בה שימשתי כרב של תנועת המזרחי בדרום אפריקה. חזרנו בקיץ, בעידן כואב אבל מאופיין באחדות נפלאה, מזמן חטיפת שלושת הנערים היקרים ועד תום המבצע.
כרגע אנחנו בעידן אחר – תקופת הבחירות לכנסת. מעבר חד וקוטבי. תקופת פירוד שתמשך לפחות עוד חודשיים וחצי. זהו שינוי פרדוקסלי מקצה לקצה בהווי הישראלי. בירור וחידוד עמדות והשקפות פוליטיות שונות מקובל ותקין בחיים הפוליטיים. אבל לעסוק בדלגיטימציה של השני באשר הוא, כמנהיג ראוי וכאדם אמין, מתקפות אישיות נוקבות ופסילות האחר מטעם מידות לקויות – זהו סיפור אחר לגמרי. פעמים רבות עוסקים מנהיגים, אנשי תקשורת ובוחרים כאחד ברצח אופי, לשון הרע מהסוג השפל והפומבי ביותר הגובל לפעמים בשנאת אחים ואף בשנאת חינם. יאמר מי שיאמר שאלה כללי המשחק של בחירות במשטר הדמוקרטי. גם אם זה נכון, זהו משחק מסוכן המשאיר רושם הרסני הרבה מעבר לתקופת הבחירות.
מבחירתו של יהודה כמנהיג מבין האחים ניתן ללמוד לקח קריטי לגבי אופן התנהלות השיח הציבורי של היום. בפרשתינו יהודה ושבטו נבחרים למנהיגים המדיניים ללא עוררין – “אתה יודוך אחיך… לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו…” (מ”ט, ח’-י’). אין ספק שאחת המידות המכריעות בבחירת יהודה ושבטו לתפקיד-על של מנהיגות מדינית היא תחושת הערבות ההדדית. כידוע, לאחר מכירתו הנוראית של יוסף, אותה יזם יהודה בעצמו, השתנה יהודה וחזר בתשובה, ולמעשה הולך ומצטיין במידת הערבות ההדדית כלפי אחיו. כששמעון כלוא בבור המצרי ויעקב מסרב לשלוח את בנימין, יהודה הוא זה שערב לבנימין על מנת להציל את שמעון. “שלחה את הנער איתי… אנכי אערבנו ומידי תבקשנו” (מ”ג, ח’-ט’). בעומדו לפני יוסף, יהודה עומד במבחן אמת ומיישם ערבות זו. “כי עבדך ערב את הנער… ועתה ישב נא עבדך תחת הנער…” (מ”ד, ל”ב-ל”ג). הוא מוכן לשבת במאסר עולם, להירקב בבור המצרי על מנת לשחרר את בנימין ולקיים את ערבותו.
רב הונא (מס’ ב”ב קע”ג:) לומד מכאן סוג מיוחד של ערבות הנקרא ערבות קבלן – שהערב משעבד את עצמו באופן אישי. בהמשך הגמרא מובא שלומדים ערבות כללית – הקרויה ערבות סתם – מפסוק אחר. מהפסוק לגבי יהודה לומדים רמה גבוהה יותר של ערבות המחייבת יותר. הערב אינו נחשב גוף שלישי בהסכם בין מלווה ללווה, אלא הוא חלק אינטגרלי ומעמדו שווה ללווה, והמלווה יכול לגבות משניהם כאחד. ערבות אישית ממש.
מושג הערבות ההדדית מופיע בתורה בפעם הראשונה אצל יהודה. במרוצת הזמן הוא יהפוך לאחד העקרונות ההשקפתיים וההלכתיים היסודיים ביותר בחיים היהודיים על פי תפיסת התורה – “כל ישראל ערבים זה לזה” (מס’ שבועות ל”ט., מס’ סנהדרין כ”ז: ועוד). לעיקרון ההשקפתי העמוק הזה יש גם השלכות הלכתיות רבות.
נביא דוגמא אחת – בתחום ברכת המצוות. יהודי שכבר קיים את ברכת קידוש, וכן כל ברכת מצווה אחרת, יכול להוציא יהודי אחר ידי חובתו למרות שכבר קיים את המצווה ועוד אין עליו חיוב אישי. זה באמת קשה להבין, ועל פניו נראה בלתי הגיוני – אדם שכבר קיים מצווה ונפטר מחובתו וכבר אין עליו את החיוב המקורי, איך הוא יכול לקדש לאחר שעדיין לא קיים את המצווה? מסביר בעל שולחן ערוך הרב (אורח חיים ח’, י”א; וקס”ז, כ”ג) שהלכה זו נגזרת מיסוד הערבות. אם יהודי אחד לא קיים מצווה, באיזשהו רובד גם אני לא מלאתי את חובתי לגמרי. וכיוון שכך אני יכול להוציאו, שהרי חובתי וחובתו מעורבים זה בזה.
עיקרון הערבות ההדדית והאישית הוא חותם מנהיגות בית יהודה. מציין המדרש (מדרש שמואל פרק כ’, ח’) “אמר רבי יהודה ברבי סימון, למוד שבט יהודה להיות ערבים אלו את אלו, כמו דאת אמר אנוכי אערבנו”. זוהי מסורת ההנהגה מדור דור, מיהודה הזקן לכל מנהיגי בית יהודה. אולי זהו סוד קיומנו כעם שהרי כולנו היום נקראים יהודים. הרי המדרש מציין (בראשית רבה צ”ח, ו’) על הפסוק בפרשתנו הנ”ל: “יהודה אתה יודוך אחיך” – “אמר רשב”י יהיו כל ישראל נקראים על שמך. אין אדם אומר ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא יהודי אנא”. כולנו יהודים ונדרשים לנהוג במנהג אבותינו במסורת ההנהגה של בית יהודה.
ולוואי שבחודשים הקרובים, החשובים לחריצת גורלנו כולנו בזמן הבחירות ומעבר, שנשכיל לפעול ברוחו של יהודה, בשיח הישראלי והבינאישי כאחד.
