%d7%99%d7%97%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%9e%d7%9f

הרב יחיאל וסרמן
חבר ההנהלה הציונית וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית

 

התנהגותו של איש ציבור

בפרשת פקודי חוזרת התורה ומסכמת את עבודת בנית המשכן וכליו וגם מפרטת את שקלי הכסף, מטבעות הזהב והנחושת שנדרשו לבצוע המלאכה. כאשר אנו קוראים את הפסוקים מיד עולה השאלה לשם מה מפרט משה את העליות הכספיות שהיו כרוכות בהקמת המשכן ובבניית הכלים, ובנוסף הוא גם מגיש חשבון מפורט לעם ישראל.

ועל כך באה התשובה במדרש תנחומא:

“מה היו אומרים ר’ יצחק אומר לשבח היו אומרים, אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב”ה מדבר עמו, ור’ חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צוואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחברו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן”.

אולם בכך לא היה די – בעת גביית החשבון קראה תקלה אנושית ונפלה טעות בחשבון ועם ישראל כעס, ורק לאחר שהתבררה הטעות נתפייסה דעתם. וכך מתואר במדרש:

“אמר משה יודע אני שישראל רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם – ”אלה פקודי המשכן“ והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר לזהב ולכסף ולנחושת וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשבת התנופה שבעים ככר, עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן שכח אלף ושבע מאות חמישה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין, התחיל עומד תמה ואומר עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה, מיד האיר הקב”ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים, התחיל להשיב להם בקול רם ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים באותה שעה נתפייסו ישראל”.

מהמדרש עולה תמונה עצובה ועגומה.

מתקצבים להם ליצני הדור, אנשים ריקים פוחזים והולכי בטל וללא כל סיבה, מעלילים על משה עלילות ומכפישים את שמו. משה רבינו חייב להגן על שמו הטוב ולמנוע לזות שפתיים. יתר על כן, דבריהם עלולים חלילה גם ליפול על אוזנים כריות ולעיתים אף להעלות הרהור אצל רבים אחרים, שהדברים אכן נכונים. ולכן הוא נותן פרוט מלא על ההוצאות.

איש ציבור, אינו יכול לומר שלום עליך נפשי, לעצמי אני יודע, כי אני אדם ישר דרך ונקי כפיים ולא אכפת לי מדבריהם של ליצני הדור ומאנשים, שהם נמצאים בשולי החברה. איש ציבור חייב להקפיד על שמו ולהיות נקי לא רק כלפי הקב”ה ולא רק כלפי עצמו אלא נקי גם מהחברה.

דוגמא לכך אנו מוצאים מאוחר יותר בתקופת בית המקדש. משפחת בית גרמו, היו אומנים ומומחים בעשייתו ובאפייתו של לחם הפנים שבמשכן ואח”כ בבית המקדש, ומעולם לא נמצאה פת נקיה ביד בניהם, בכדי שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים הם ניזונין. כמו כן משפחת אביטינס, היו בקיאים במעשה הקטורת, ולכן היו מופקדים על הכנת הקטורת שהקטירו בבית המקדש ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהן, ויתר על כן, כאשר היו נושאין אישה ממקום אחר היו מתנין עמה שלא תתבסם שלא יאמרו ממעשה הקטורת מתבסמין וכל זאת בכדי לקיים מה שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל”. אך החובה היא לא רק על איש ציבור אלא גם על יהודי פשוט. וכך מלמדת אותנו המשנה: “אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות (בגד שיש לו בטנה) ולא במנעל… שמע יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת מידי המקום שנאמר והייתם נקיים מה’ ומישראל”.

הציווי “והייתם נקיים מה’ ומישראל” חל על כל אדם. אך, לגבי איש ציבור, הוא חייב להיות נר לרגליו בכל מעשיו ובכל עת וממנו נדרשת זהירות יתירה, היות ועיני כל הקהל נשואות אליו ואל מעשיו.

ראשי כולל “תורה מציון” והאברכים, בכל אתר ואתר עושים עבודה חשובה בדרכו של אהרן “אוהב את הביות ומקרבן לתורה”, מטבע הדברים הם מהווים שגרירים ודמות הזדהות עבור בני הקהילה ובמיוחד עבור בני הנוער.