הרב אשר סמית

שליח לשעבר בקנזס סיטי כרווק וראש כולל לשעבר בסרקיוז.  

ר”מ וראש תכנית לדוברי אנגלית בישיבת ההסדר חיספין ומחנך בבתי ספר ברמת הגולן.

 

 
בהום-סנטר ובאייס קנה-ובנה אין אולי חשיבות אם הקרשים לבניית הבית או ארון המטבח יהיו מעץ כזה או אחר, אך בבניית בית לבורא העולם, אנו רואים שסוג העץ כן חשוב.

עצי השיטה ששימשו לבניית המשכן וחלק מכליו, מוזכרים כמה וכמה פעמים בספר שמות. בפעם הראשונה הם מופיעים ב”רשימת המצרכים” של הקב”ה למשה בפר’ תרומה (כ”ה, ה‘), והשאלה ידועה, מהיכן נלקחו עצים אלו? יש כידוע שני תשובות עיקריות לדבר.

א. כרש”י (שם) בשם המדרש תנחומא—”יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים”.

ב. כאבן עזרא—”היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים…” וכבעלי התוספות—”…במדבר, היו שם יערים גדולים שנטלו משם אותן העצים הקרוים שטים”.

אלא שבפרשתנו מופיע רעיון נוסף לגבי העץ ששימש לבריח התיכון. על פסוק לג בפרק כ”ה “ויעש את הבריח התיכן לברח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה”. מתרגם ומבאר יונתן בן עוזיאל: “…מן אילנא דנציב אברהם אבונן בבירא דשבע וצלי תמן בשום מימרא דה’ אלהא עלמא”.

כלומר, העץ שממנו נעשה הבריח התיכון בא מאשל אברהם שהוא נטע, ושהתפלל תחתיו בבאר שבע.

לא נדון בשאלה הטכנית כיצד עם ישראל השיג עץ מבאר שבע, שהרי אפשר להסביר ששיטת יונתן בן עוזיאל מסתדרת עם רש”י שאולי יעקב אבינו הוריד גם את אשל אברהם למצרים, עם שאר העצים שהוא בעצמו נטע במצרים.

אך כן נשאל אליבא דרש”י ויונתן בן עוזיאל, מה זה בא ללמדנו? מדוע המשכן נעשה מעצים שיעקב אבינו נטע ואילו הבריח התיכון, נעשה מעץ שאברהם אבינו נטע?

כדי להבין דבר זה נחזור לציווי בניית המשכן. הקב”ה אומר “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” והדיוק ידוע ומובא ע”י רבים כגון האלשיך (פר’ תרומה) והשל”ה הקדוש (ס”ט א) ש-‘בתוכו‘ לא נאמר, אלא ’בתוכם‘, בתוך כל אחד ואחת.

אפשר להגיד, שמשום כך המשכן עצמו נבנה מעצים שנטע בחיר האבות, יעקב אבינו, שמיזג בתוכו את מידת הגבורה של יצחק אביו, ואת מידת החסד של אברהם סבו.

כדי שדבר כזה אכן יקרה, שהקב”ה ישרה שכינתו ממש “בנפשו פנימה” (כלשון הרבי מליובאוויטש – פר’ וירא תשנ”ב), יהודי צריך להיות כיעקב אבינו. כפי שניסח זאת הרמב”ם הידוע (דעות א:ד) – “הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם…” יהודי הרוצה לזכות לשכינת ה’ צריך (בין היתר) להיות מאוזן במידותיו. לכן בפרשתנו, בתיאור בניית המשכן, התורה מדגישה שעצי השיטים עמדו, “ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים” (ל“ו, כ‘). ללמדנו לא רק פרט טכני שבבניין המשכן העצים עמדו אחד ליד השני (סוכה מה:), ולא שכבו אחד על השני כמו שבונים ספינה (כלשון המעם לועז), אלא גם להורות לנו שהם כללו בעצמם את שלושת עמודי העולם. כך בלשון הזוה”ק (ח”א קמ”ו) נקראו האבות: אברהם עמוד גמילות החסדים, יצחק עמוד העבודה, ויעקב עמוד התורה. כלומר, על מנת לקבל את השראת השכינה במשכן, ויותר חשוב מכך, באדם, צריכים לכלול את כל המידות בצורה שקולה ובריאה.

אם כן, מדוע הבריח התיכון נעשה מאשל אברהם?

אומר רבי יחזקאל מקוזמיר (מובא ע”י נינו רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ-פר’ חיי שרה ותרומה) ש”מה שאמר הקב”ה לאברהם אבינו “והיה ברכה”, ורש”י מפרש: ‘בך חותמין’, שהחתימה וקץ הגלות תהיה במידת גמילות החסדים שלך… היינו דבחתימה וקץ הגלות יהיה עיקר והעמדת העולם בך, היינו בגמילות חסדים, על ידי מידת אברהם אבינו”

לכן, מסביר הרבי ממודזיץ, “האשל הוא מדת החסד של אברהם אבינו שהרי תחתיו היה מכניס אורחים כפירש רש”י (בראשית כ”א, ל”ג) ‘חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא, ובו כל מיני פירות’. ועל ידי מדת גמ”ח מדת אברהם, ממדה זו נעשה בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, המחבר ומאחד את כל הכלל ישראל…”

מה שהרבי ממודזיץ בעצם אומר לנו הוא שנכון, כדי לזכות להשראת שכינה צריכים להיות כקרשי המשכן, כעצי השיטה של יעקב אבינו, להיות מאוזנים וכוללים מידות האבות כולם. עם זאת, מה שבסופו של דבר מחזיק את כל הקרשים, מה שמכיל את השראת השכינה, היא מידת אברהם אבינו-מידת הגמילות חסדים.

דבר זה גם נרמז בבריח התיכון עצמו שכפי שהגמרא מבארת (שבת צח:) שבנס היה עומד. שכשהבריח הגיע לקצה הקיר, הוא היה נכפף מעצמו ופונה לחור המפולש שבקיר השני, וכך גם בקיר השלישי. כלומר הבריח “גמל חסד” עם קירות המשכן, וכופף את עצמו עבורם.

בפרקי אבות (א:ב) נאמר: על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אפשר להסביר, וכך מובא ע”י גדולי החסידות, שהמשנה לא מציבה תנאי בסיסי שלמען קיום העולם צריך את כל שלושת הדברים, גם תורה, גם עבודה, וגם גמ”ח. אלא, שהעולם יכול לעמוד על אחד משלושת דברים אלו. הוי אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, (או) על העבודה (או) על גמ”ח.

אברהם אבינו מבריח ’מן הקצה‘, מימיו, הוא היה היהודי הראשון והתחיל את דרכו בגמ”ח, ’עד הקצה‘, עד הדור שלנו שגם עומד על גמ”ח. כלשון הרבי ממודזיץ בפרשתנו “אפילו אותם שאינם בני תורה יכולים לזכות במידת גמ”ח, ובמידת גמ”ח יהיה קץ וחתימת הגאולה”.

שנזכה באמת לשלב בתוכנו את מידת יעקב אבינו, יחד עם דגש חזק של “חסד לאברהם”, של אהבת חינם וגמ”ח לזולת, וכך נזכה שהבריח התיכון שהוא נטע, יבריח מן הקצה של המשכן ושני בתי המקדש הראשונים, ועד הקצה של בית המקדש השלישי!