הרב ברוך וינטרויב
סגן ראש בית מדרש לשעבר בטורונטו (תשע”ב-תשע”ד)
כיום רב היישוב תל מונד
השבת שלנו, על כפל העניינים שבה, אחוזה כולה בענייני קרבנות. מצד פרשת השבוע בה נקרא השבת, הרי שפרשת ויקרא, הפותחת את החומש הקרוי באותו שם, מתחילה בסידור דיני הקרבנות, דינים הערוכים לאורכו של החומש כולו. תשומת הלב המוקדשת על ידי התורה לענייני הקרבנות ופרטיהם היא רבה ביותר, ולמעשה היא רבה לאין ערוך גם לעומת נושאים חשובים אחרים כגון שבת או אפילו כשרות, שעל אף שהם מוזכרים ונידונים הרי שרוב הלכותיהם, כגון המלאכות האסורות או אופן השחיטה המתיר, נותר כתורה שבעל פה.
אך לא רק פרשת השבוע פותחת בפנינו פתח רחב לעולם הקרבנות; אף הפרשיה המיוחדת אותה אנו קוראים, פרשיה הבאה לא כחלק מקריאת התורה הסדירה כי אם מקרבתנו אל חדש ניסן, דנה בעיקר בקרבן – הקרבן המיוחד לפסח. עם ישראל מצווה, כבר ב-י’ בניסן, לקחת להם שיים, ולהכין אותם להקרבה ביום ה-י“ד. למעשה, אף שהמצווה הראשונה בה נצטוו ישראל היתה קידוש החדש, הרי שמצווה זו נגעה בעיקר לבתי הדין ולהנהגת העם. המצוה הראשונה שהשפיעה באופן מעשי על כל משפחה ומשפחה היתה מצות קרבן הפסח. הקב”ה אף מזהיר את ישראל, כי הם נצרכים להקרבה ולנתינת הדם על הבתים על מנת לחוס על ישראל בעת מכת בכורות.
לאור כל זאת עלינו לשאול – מדוע מקדישה התורה מקום נכבד וחשוב כל כך להלכות הקרבנות ופרטיהם? בשל מה זכה מקצוע זה של התורה הן להארכה ופירוט והן לתליה של גאולת ישראל ממצרים דווקא בו?
שאלת טעמי הקרבנות אינה שאלה חדשה, כמובן, והיא כבר נידונה באריכות על ידי הראשונים. נזכיר כאן בקצרה את שלשת השיטות המרכזיות, ונראה האם הטעמים שניתנו יכולים לכלכל את המעמד החשוב כל כך אותו נותנת התורה לקרבנות:
שיטת הרמב”ם במורה נבוכים (ג,לב) – הרמב”ם סבור כי הקב”ה ציווה על הקרבנות על מנת למנוע עבודה זרה. כלומר, כיוון שהעם היה שטוף בהקרבה לאלילים, ולא יכולים היו להפסיק באחת מפעולות אלו, העדיף הקב”ה לנצל את הדחף להקריב לצורך עבודת השם. הרמב”ן (ויקרא א,ט) תקף בחריפות פירוש זה של הרמב”ם, בעיקר לאור החשיבות הגדולה אותה מייחסת התורה לקרבנות וכפי שציינו לעיל, חשיבות הנראית כקשורה למעלת הקרבנות בפני עצמן, ולא רק כדרך למנוע עבודה זרה.
הרמב”ן בפירושו הראשון (בשם יש אומרים) – הרמב”ן מציע כי הקרבנות הינם אמצעי פסיכולוגי שנועד לחנך את המקריב. כאשר המקריב החוטא יראה את הקרבן נשרף, וידע שכך היה ראוי שיהיה לו, יקל עליו תהליך החזרה בתשובה. אמנם, ביאור זה מתאים רק לקרבנות הבאים על החטא, ולא לקרבן כעין קרבן הפסח, שהוא קרבן ברית.
הרמב”ן בפירוש השני (על דרך האמת) – בפירוש זה מסביר הרמב”ן, בעקבות האבן עזרא, כי הקרבנות נועדו לקרב את האדם המקריב אל אלוקיו. הרמב”ן מאריך להסביר, על דרך הסוד, כיצד הדבר קורה.
על פי השיטה השלישית – ביאורו של הרמב”ן, קל לנו להבין מדוע מיוחסת חשיבות גדולה כל כך לקרבנות; סוף סוף הם מהווים דרך ראשית להשגת דבקות בה’, ממטרותיו הראשיות של האדם בעולם הזה; על פי שיטה זו קל גם להבין מדוע נדרש קורבן הפסח קודם להתגלות הגדולה במכת בכורות וביציאת מצרים. אך מה לגבי דברי הרמב”ם והרמב”ן בפירושו הראשון? האם ניתן להסביר, שלא על דרך הסוד, את מקומם הנכבד, הן בכמות והן באיכות, של הקרבנות?
דומני, כי ניתן להציע פירוש שיש בו מעין שילוב של שתי הדרכים הראשונות; לאמור, תועלתם של הקרבנות היא אכן במישור הפסיכולוגי, אך תועלת זו אינה רק כלפי החוטא הרואה את עצמו כנשרף, אלא כלפי כל אדם.
רגילים אנו למדוד את הצלחתה וגבורתה של תרבות או של עם על פי הישגיהם, יהיו אלו הישגים חומרים או רוחניים – הבניינים אותם הם בנו, הערים אותן הם כבשו ויצירות האמנות והדעת אותם הנחילו אחריהם. אך בספר משלי, כידוע, אנו מוצאים מדד אחר להצלחה – “טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר” (טז,כב), ובלשונם של חז”ל – “איזהו גבור הכובש את יצרו” (משנה אבות ד,א). לאמור, יותר משההצלחה נמדדת במה שמושג, הרי שהיא נמדדת בויתור מרצון על מה שיכול היה להיות מושג, לצורך מטרה עליונה יותר. הקרבן נועד לחנך לדבר זה בדיוק – האדם נדרש לוותר על רכושו בדין, על מה שאיש אינו יכול לקחת ממנו בעל כרחו – ולשרוף אותו על גבי המזבח.
הדברים מתחזקים עוד יותר דווקא לאור פירושו של הרמב”ם לטעמי הקרבנות; בתפיסה האלילית האדם מביא לאל משהו שהוא צריך – בשר, פירות וכו‘, ונועדה ‘להכריח‘ אותו לספק ‘שירות‘ מסוים לאדם. לעומת זאת, ההקרבה לה‘ אינה רק ויתור על רכוש, כי אם ויתור על התקוה שניתן לשחד אל זו או אחר על מנת להבטיח את טובתו של האדם. ההקרבה היא ביטויו המעשי של המאמר “בידך אפקיד רוחי”.
כפי שקרבן פסח מלמד אותנו, דווקא פעולה זו, הנראית כפעולה של חולשה ואבדן, מתגלית כפעולה גואלת. הויתור על אשלית הכח, הויתור על האל המצרי, הוא שמאפשר את ההסתופפות תחת כנפי הא-ל הגדול הגבור והנורא, והוא שמאפשר את היציאה אל החירות האמיתית – חירות הרוח.
