הרב ד”ר אמיר משיח
אברך לשעבר בשיקגו (תש”ס-תשס”ב)
כיום משמש כראש חוג מחשבת ישראל במכללת ‘אורות’ וכרב קהילה בפתח תקווה
/
/
“וירד יהודה…חמיך עולה”
האחים שונאים את יוסף. זה מתחיל עם ‘ברוגז’ ילדותי “ולא יכלו דברו לשלום”, אולם עד מהרה מדרדרים הדברים, עד כדי ההחלטה לחסל אותו “וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ”. אומנם בסופו של דבר הם מחליטים למוכרו למצרים, אך אין בזה להוריד מחומרת המעשה והמחשבה האיומה בצידו. (בסוגריים: בכלל לא בטוח שמכירה לעבדות היא המתקת הדין, שכן, אלעזר בן יאיר מנהיג מצדה למשל, חשב כי עדיף למות בן חורין מאשר לחיות כעבד: “בחרנו במוות מחיי עבדות“. ועוד ראה את נאומו של סוקרטס ‘אפולוגיה’, כתבי אפלטון, א’, כדברים האלה. אז אולי שהמכירה לעבדות אינה אלא התאכזרות יתירה של האחים כלפי יוסף).
בפרשה אנו נפגשים לראשונה עם אופיו של יהודה כמנהיג האחים. ואכן, מיהודה יעמדו דוד ושלמה וכל זרע המלוכה, עד מלך המשיח בן דוד. אך מדוע זכה לכך יהודה? מה כל כך מיוחד באישיותו? הלא גם ראובן ניסה להציל את יוסף, ודבריו נשמעו ונתקבלו?
נראה לענ”ד לומר, כי יתרונו ומנהיגותו של יהודה נתגלו בשל מעשיו, מיד לאחר האירוע הקשה. מבנה הפרשה מוזר משהו, שכן, לפתע עוברת התורה ומספרת על יהודה, אשתו, בניו ותמר כלתו. האם יש בזה רמז על אישיותו של יהודה? נראה לי שבהחלט כן.
אומר המדרש:
“שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח” (בר”ר וישב פ”ה א’).
וזהו בדיוק ההבדל – כולם עסוקים בשקם ותעניתם, כולם מבכים את העבר, אבל יהודה הולך ופועל למען העתיד. הוא לוקח אישה ומתחיל לבנות את בית ישראל. הוא הולך לעדולם, מקום המזכיר את המילים ‘עד עולם’. יהודה חושב רחוק, יהודה חושב כיצד לשקם את בית ישראל על מנת להתחבר לנצח. הוא מוליד שלושה בנים, אשר גם בשמותיהם יש רמז לעובר עליו ועל התקווה המקוננת בו: ער – לעולם יש להיות ערים ואקטיביים, לא להירדם ולשקוט על הישגי העבר או כישלונותיו; אונן – ישנם הרבה משברים בחיים, כאלה הקשורים גם לדיני אנינות, ל”ע, ממש כשם שעבר על בית יעקב בזמן ההוא; שלה – זוהי התקווה לימים בהם “יבוא שילה”, הוא המשיח. כך שלשמות הילדים יש משמעות של הווה, פעולה ותקווה לעתיד.
יהודה משיא את בניו לאישה בשם תמר. מה כל כך מיוחד בתמר? מדוע היא חשובה לו, עד שבסופו של דבר הוא עצמו מתחתן איתה? אלא ש”תמר בתו של שם הייתה” (בר”ר פ”ה י’). זוהי גם פעולה של מנהיג החושב רחוק. יהודה יודע כי יוסף היה בן הזקונים האהוב, אבל זה לא בא לידי ביטוי בכתונת פסים, אלא בלימוד חוכמות מסוג אחר. אומר רש”י: “כל מה שלמד משם ועבר מסר לו“. אם כן, באובדנו של יוסף, אבדה חוכמת שם, שהיא החוכמה המקשרת את ישראל לאומות העולם, החוכמה האוניברסאלית הנצרכת כגשר שיביא להשפעה, גשר שיאפשר את מיצוי משימת אור לגויים. כעת, החוכמה של שם אבדה. יהודה, כמנהיג החושב ‘עד עולם’, מבין שזה לא הזמן לעסוק בשק ותענית, אלא לתקן את המעוות. הוא מיד מתחבר לבתו של שם, על מנת להציל עד כמה שניתן את חוכמתו של שם.
בתחילה, השיא את תמר לבניו. אולם, הם לא היו ראויים לישא את הנטל הכבד. הם מתים בעוונם, וכעת מוצא יהודה את עצמו נמשך לאישה מסתורית על עין הדרך. אומר המדרש: “בקש לעבור וזימן לו הקב”ה מלאך שהוא ממונה על התאווה. אמר לו: יהודה היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים? מהיכן גדולים עומדים? ויט אליה אל הדרך – בעל כורחו שלא בטובתו”. כך מסבב בורא עולם, ה-“בורא אורו של מלך המשיח”, יודע הוא שיהודה צריך להידבק בתמר בעצמו, ולכן: “אמר הקב”ה המשיח עתיד לעמוד מיהודה, והלך ונטל אשת כנענית. אלא מה אני עושה מביא עלילות.. תמות כנענית… כדי שידבק יהודה בתמר” (אגדת בראשית ס”ד).
על פעולותיו ועל תקוותיו, זכה יהודה לעלות ולהעמיד את שושלת מלכי ישראל. “וירד יהודה… ויוגד לתמר לאמר: הנה חמיך עולה“.
