הרב דרור ברמה
ראש כולל לשעבר בלונדון
משפחה זה לא מספיק
בספר בראשית, אנו פוגשים שרשרת של ריבים בין אחים, חלקם מסתיימים באופן הגרוע ביותר. קין רוצח את הבל, ישמעאל מצחק עם יצחק, יעקב לוקח את ברכות אחיו במרמה במצוות אמו, ועשו מבקש להורגו. בפרשתנו יוסף מביא את דיבת אחיו אל אביו, והם מצדם מתנכלים לו להמיתו. הסיפורים קשים וכואבים, ובעיקר מטרידה השאלה – מה עלינו ללמוד מהסכסוכים הקשים האלו?
האחים מעלימים את יוסף, ואביו מתאבל עליו וממאן להתנחם. הפרשנים העלו שאלה מעניינת: אנחנו שומעים בכתובים מספר פעמים על כך שיעקב מתקשר עם הקב”ה, ומרבה להתפלל אליו. מדוע לא גילה ה’ ליעקב שיוסף עודנו חי?
רש”י מביא בשם חז”ל, שהאחים “החרימו וקללו את כל מי שיגלה, ושתפו להקב”ה עמהם” (בראשית לז לג) ולכן לא גילה הקב”ה את הדבר ליעקב. במבט ראשון הדברים נראים קשים להבנה – וכי הקב”ה מחויב לחרם שמטילים חוטפים ועוברי עבירות, ומדוע שישתף איתם פעולה?
התורה מספרת לנו כיצד שכנע יהודה את אחיו שלא להרוג את יוסף אלא להעלימו – בדרך של מכירתו לעבד בחו”ל. טענתו של יהודה היא “מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ”. רש”י פירש שם שהטענה היא – אם נרצח אותו ונעלים את גופתו, לא נרוויח שום ממון מהעניין. הרבה יותר משתלם כלכלית למכור אותו, כי כך גם משיגים את העלמתו וגם מרוויחים.
חז”ל בחרו דוקא נקודה זו כציון לנקודת השפל במעשה המכירה. לרצוח זה נורא ואיום, אבל בהקשר של הפרשה מדובר בשאיפת נקם אמוציונלית. ההחלטה להעדיף מכירת אח על פני רציחתו, בגלל שזה “יותר טוב לביזנס”, יש בה פן של שיקול רציונלי מפחיד. וכך דרשו חז”ל:
” רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו, וכל המברך את יהודה – הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: ובצע ברך נאץ ה’. (סנהדרין ו:).”
מי שמברך את יהודה על ההצעה הזו, הרי הוא מנאץ את ה’. כאשר מברכים אדם על הצעה שהיא ההיפך הגמור מרצון ה’, יש בכך נאוץ כלפי הקב”ה. חז”ל בקשו לכוון את מבטנו אל ההבדל הבולט בין חטאם של האחים לבין תשובתם. בפרשת מכירת יוסף, שם ה’ ורצונו לא מופיע בכלל בדברי האחים, לא בשיקוליהם ולא בדבריהם. הם גדלו במשפחה שקוראת בשם ה’, הם יודעים שה’ מדבר עם אבותיהם, ובכל זאת מניחים שהם יכולים לעשות כרצונם, להרוג או למכור ולרמות את יעקב, והדבר לא יוודע.
בהבדל בולט, בסוף ימיו של יוסף באים האחים ואומרים לו: “וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ (בראשית נ)”. בסוף הסיפור האחים מגדירים את עצמם מחדש. הם עבדי ה’, אלקי אביהם. ההבדל הזה מסביר גם כיצד ידעו האחים שהקב”ה לא יגלה ליעקב. היו כבר תקדימים – למה הקב”ה לא הציל את לוט, ואברהם יצא להצלתו? למה הקב”ה לא גילה ליעקב שעשו רוצה להורגו? למה לא גילה ליעקב שהחליפו את רחל בלאה? האחים למדו, שהקב”ה לא מתקן את ענייני המשפחה שלנו במקומנו. זוהי עבודה שמוטלת עלינו, ואם אנחנו לא נעשה אותה, בדרך כלל הוא לא יעשה אותה במקומנו.
כאשר מביאים את הקב”ה לענייני המשפחה ועובדים אותו, הוא מצטרף בשמחה – כפי שמסביר יוסף לאחים בפרק נ. כאשר מתעלמים ממנו ח”ו, הוא מסבב את התוצאות הרצויות לו בדרך קשה של ייסורים וגלות עד שנתקן את הדרך.
הלקח שאנחנו לומדים מסדרת הסכסוכים הקשה והעגומה בסדר התולדות שלנו הוא שאי אפשר לסמוך רק על הרובד האנושי והמשפחתי. היצרים הגועשים באדם והתאוות חזקים מהקשר המשפחתי, ויריבויות ויצרים עשויים לגרום לאח לרצוח את אחיו. אי אפשר לסמוך רק על האהבה והמוסר הטבעי בין בני משפחה בכדי לתקן את האדם והעולם. הדרך היחידה של האדם להגיע לשלמות מוסרית היא לעבוד את ה’, לקבל סמכות מוסרית עליונה וכאשר הוא רואה את עצמו “עבד אלקי אביו” הוא יודע שהוא חייב להתגבר על יצריו, ולאהוב את אחיו – תמיד.
