הרב יונה סיימונס
ראש כולל לשעבר בפולין, עובד כמתכנת בתל אביב, מרצה בערבים במודיעין בעברית ובאנגלית.

 

לספור הברכות

בפרשת תולדות, יעקב משקיע מאמצים כבירים כדי להתגבר על עשו. הוא ’קונה‘ את הבכורה בעבור נזיד עדשים ומתחפש לאחיו כדי להערים על אביו ולזכות גם בברכתו של עשיו. בעקבות כך הוא נאלץ לצאת לגלות. בפדן ארם הוא נאלץ להתמודד עם קשיים נוספים, עד שבסופו של דבר הוא מצליח לייסד משפחה גדולה ולצבור רכוש רב. אולם, לאחר כל המאמצים האלו, כשהוא חוזר לארץ כנען, האם יש לו יתרון על עשיו אחיו? גם עשיו צבר עושר רב, וכמו אברהם זקנו, יש לו אפילו חסידים רבים שסרים למשמעתו.

כל הפרק האחרון של פרשת וישלח מתאר את תולדותיו של עשו. הוא עובר לדור בהר שעיר, שם הוא נכנס בקשרי חתונה לתוך המעמד השולט. בניו ונכדיו נהפכים לשליטים ולמלכים. רבים מהם זוכים בתואר ‘אלוף‘, דבר שמעיד על שררה על אלפי אנשים, או, לפי חלק מהדעות, תפקיד צבאי בכיר (כמו בעברית המודרנית). התורה מספרת בקיצור נמרץ על צאצאיהם של לוט ושל ישמעאל, ומיד הם יורדים מעל הבמה. אז למה התורה מקדישה פרק שלם על עשו?

ניתן למצוא רמז להסבר העניין במדרש על הפרשה, במשל לזריעת חיטים (בראשית רבה פג:ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה. זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אמרו החטים: “המתינו עד שתבואו הגורן, ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה”. באו לגורן, ויצא בעל הבית לזרותה. הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ [לייבשו לאכילת בהמות] ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים, ועשה אותן כרי [למכירה], וכל מי שרואה אותן מנשקן!

בתהליך צמיחת החיטים החלקים הפחות חשובים נראים ראשונים, והתבואה עצמה מגיעה אחרונה. מתבונן חסר סבלנות או קצר הבנה יחשוב שהתבן או הקש או המוץ הם התוצר החשוב של החיטה, כי הם אלה שנראים ראשונים. רק אחרי הבשלת החיטה ברור לכולם שאף על פי שלחלקים האחרים יש תפקיד, החיטה היא עיקר העניין.
המדרש ממשיך להסביר את הנמשל – איך שאומות העולם מניחות שהן חשובות יותר מישראל, שהרי עם ישראל נמצא במצב של שפלות. אולם, מיקומו של המדרש דווקא בפרשת אלופי עשו מרמז על תשובה עמוקה: עשו, ובמידה מועטת יותר – גם ישמעאל, עושים הרבה רעש, ומקבלים הרבה תשומת לב. הם נהיים ראשי אומות ועוד בחייהם הם רואים את בניהם נהיים נשיאים ומנהיגים. לעומתם, אברהם יצחק ויעקב אמנם מצליחים בפעולותיהם, אבל הם חיים כאנשים פרטיים, ורק מחכים לברכה עתידית.

כתוב בפרשה (בראשית לו, לא): ”ואלה, המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפנימְלָךְ מֶלֶךְ לבני ישראל”. ומצד שני לגבי יעקב (לז, א) ”וישב יעקב, בארץ מגורי אביו, בארץ כנען” – אז מי מצליח יותר מבין האחים?

הפסוק על אדום, נכתב בזמנו של משה, ברוח נבואית, שהרי יעברו דורות רבים עד תקופת מלכות ישראל. אמנם יש מפרשים שנשיאותו של משה רבינו, שאחריו בני ישראל נוחלים הארץ, היא תכלית הברית עם אברהם אבינו, וזוהי כבר תחילת “מלכות ישראל”. אך רבים מניחים שזוהי אכן נבואה על הטבע המוגבל של מלכות אדום, שימשך רק לאורך שמונה מלכים. מלכי אדום מתוארים כמנותקים אחד מהשני, ואפילו לא כולם מולכים באותו מקום. בשבעה מתוכם כתוב במפורש ”וימות“. נראה ששמונה אלה מלכו לתקופות קצרות, ומתו לפני זמנם. זהו בדיוק הברכה שנתברכו בו – ”ועל חרבך תחיה” – שממליכים מלכים חדשים, לא על סמך שהם בני המלך שלפניו, אלא על בסיס הפיכה צבאית אלימה. המלבי”ם כותב (בפרושו על פרק א’ בדברי הימים) שאחרי מותו של משה רבינו, בטלה המלוכה באדום, והשלטון התנפץ לאחת עשר האלופים, ה”שבטים”, של עשיו שנקבו בשם בסוף פרשתנו.

לגבי ברכת יעקב, המלבי“ם ממשיך עם דברי משה על הים (שמות טו, טו): “אז נבהלו אלופי אדום” – שהם פחדו מקיום נבואתו של משה המופיעה בפרשתנו, ונפילת מלכותם. סופה של מלכות אדום מתוארת בימי דוד (שמואל ב – ח, יד): ”ויהי כל אדום עבדים לדוד”. דוד, המלך הראשון של כל ישראל, מקיים את הנבואה ושם קץ למלכות אדום.

יעקב מקבל שתי ברכות בפרשת תולדות – הראשון שהוא ’גונב‘ מעשו, שיקבל עושר גשמי “מן השמיים”, ושיהיה גביר לאחיו. השני הוא “ברכת אברהם” – לפרות ולרבות, ולרשת את הארץ. שתיהן מתקיימות בסופו של דבר, אבל רק לאחר זמן רב. יעקב עובד עבור לבן בדלות קרוב לעשרים שנה, אוכל קרח וחורב (מטל השמים ומשמני הארץ), עד שפתאום מגיע לו עושר גדול. יעקב יחכה דורות רבים נוספים עד שתתגשם ברכתו של אברהם וישראל ילך קוממיות בארצו.

כמו במשל החיטה והקש, כולם מתמקדים בגבעולים הגבוהים והגאים, עד שבעל הבית קוצר אותם, ומראה שרצונו האמתי הוא רק בחיטים. כך גם עשו זכה לחמש עשרה דקות של תהילה, עד שהוא יפנה את מקומו ליעקב.