הרב נחמייה טיילור
יועץ תורני של תורה מציון
ר”מ בכולל ובמדרשה של אוניברסיטת בר אילן
מעשה אבות, סימן לבנים
בשעה שאנו קוראים ספר בראשית כדאי לשים לב לדרכי ההתגלות של הקב”ה אל כל אחד מהאבות. רוב הגילוים של הקב”ה אל אברהם היו ביום, חוץ מהגילוי של ברית בין הבתרים שהיה בלילה (בראשית ט“ו,י“ב) “וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא…”. ליצחק אבינו היו שני גילוים, אחד ביום (בראשית כ“ו,ב) ואחד בלילה (שם, כ“ד). כל הגילוים ליעקב אבינו היו בלילה חוץ מהגילוים שהתרחשו לאחר חזרתו לארץ ישראל כפי שסופר בבראשית בפרק ל“ה. ממשנתם של גדולי החסידות למדנו שהיום מסמל את החסדים של הבורא והלילה מסמל את שעת הדין, ולשעות מעין אלו יש צורך להזדקק לאמונה ובטחון וכמבואר בתהילים (צ“ב, ג‘) – “לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת”.
תובנות מעין אלו נמצאים בדברי המהר”ל בפירושו על פרקי אבות (“דרך חיים”, פרק ה‘, משנה ד‘) המחדש שכל אב מכוון כנגד תקופה אחרת בתולדות כנסת ישראל. כך הוא כותב “ותדע כי האבות האלו, אברהם היה התחלתו בצער שהיה נרדף מנמרוד ואחר כך היה כל ימיו בטוב ובברכה רק בעת ילדותו היה בצער קודם שלקח השם יתברך את אברהם, אבל מזמן שלקח השם יתברך את אברהם היה בטוב כל ימיו, ולפיכך היו ישראל בהתחלה קודם שלקח השם יתברך אותם לעם כאשר היו במצרים בצער אבל כאשר לקח השם יתברך אותם לעם היו ישראל בברכה כל זמן התחלה שלהם. ויצחק היה התחלתו בטובה וברכה ובסוף חששו עיניו מראות, ובמדרש (ב”ר פרק ס”ה) יצחק חידש יסורין שנאמר ’ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו וגו’’, וזה מוכח על ישראל שמתחלה היו בטובה ולבסוף חשכו עיניהם מכח הגלות והשעבוד תחת האומות. ויעקב גם כן היה לו מדה מיוחדת שרוב ימיו היה בצער והוא שאמר (שם, פרק צ”ב) ’וא-ל שד-י שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די‘, וכמו שאמר לפרעה (בראשית מ”ז) ’ימי שנותי מעט ורעים‘. אך בסוף ימיו, כאשר בא אל יוסף, כבר היה נח מכל צרותיו, וגם זה ענין סוף ישראל כי יהיה הגלות ארוך מאד ואחרית הימים מסתלק הגלות ויהיו בטובה”.
ישנן שתי פרשיות העוסקות בפרוטרות על מעשיו של יעקב אבינו. הפרשה הראשונה היא פרשת ויצא העוסקת בתקופת יעקב בגלות אצל לבן, עם כל התמודדויות הכלכליות שהיו לו וליהודים בזמן שהם היו בגלות. ההישרדות של עם ישראל בגולה הייתה תלויה ביכולתם
לחשוב על המצאות ורעיונות חדשים דוגמת מעשה יעקב עם המקלות שהוא שם ברהטים בכדי לאפשר לחיות בכבוד. כמובן שלבן מוצא כל מיני דרכים בכדי לנסות לנשל יעקב מכספו. הפרשה השניה היא פרשת וישלח העוסקת בתקופת יעקב בתוך ארץ ישראל – הפחד של יעקב לפני פגישתו עם עשו, המלחמה עם שרו של עשו ,פגישתו עם עשו, פרשת שכם וכהנה. הרמב”ן מתאר את ההשלכות של פרשת שכם באומרו (בראשית ל“ד, י“ג) “ואם נאמין בספר ’מלחמות בני יעקב‘ (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא…אבל הכתוב יקצר בזה, כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיעה למו…אבל הזכיר בכאן כי היה חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם, ולא נאספו כולם לרדוף אחרי בני יעקב, כי היו נופלים עליהם כחול אשר על שפת הים לרוב”. שלש מלחמות אירעו ליעקב ובניו בחזרתם לארץ ישראל, וכל זה לאחר הסיפור עם עשו.
“מעשה אבות סימן לבנים” ומה שקרה לאבותינו בימים ההם קורה לנו בזמנים אלו ממש, מפני שאנו חיים בתקופת פרשת “וישלח” וכל המשתמע מזה. עלינו לקרוא היטב את דברי הרמב”ן בהקדמתו לפרשתנו “וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה”. אם נדע לנצל את דרכו של יעקב אבינו ונלך בעקבותיו נגיע למקום שנקרא “מגדל עדר” ככתוב (בראשית ל“ה, כ“א): “וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר”. וכפי תרגומו של יהונתן בן עוזיאל (ע”פ תרגום של כתר יהונתן) “ויסע יעקב ויפרוש לאהלו מִן להלאה למגדל של עדר מקום שׁמִשׁם עתיד שיתגלה מלך המשיח בסוף הימים”.
