האם האחרון תמיד בסוף
מי לא זוכר את הטיולים והמסעות משכבר הימים, בהם המורה או המדריך ”זרק” את השאלה הקנטרנית ”מדוע האחרונים תמיד בסוף”?
השאלה בצורתה זו הינה “צינית” למדי, אך ההנחה העומדת מאחוריה טוענת שאמנם האחרונים תמיד נמצאים בסוף.
האם נכונה הנחה זו? האם במסגרת טיול כיתה, כאשר משתרך טור ארוך של טָיָילים, ה”אחרונים” תמיד בסוף השורה? האם האחרון שיורה במטווח הינו תמיד בסוף התור? על פניו, ההנחה נראית נכונה תמיד, אך במסגרת המאמר ניווכח ”לגלות” שקביעה זו אינה החלטית בכל המקרים.
תחילת פרשתנו עוסקת בהכנות למפגש בין יעקב לעשיו, ובמפגש עצמו. כל זאת לאחר ניתוק ארוך מאוד של עשרות שנים (שלושים ושש), וחששותיו של יעקב מן המפגש המחודש היו כבדים. [תיאור מפורט על ההכנות למפגש במאמר אשתקד על פרשתנו: ”כי עלה השחר”, תש”ע].
וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת:
(בראשית פרק ל”ג פסוק א’ )
השליחים אשר שלח יעקב לפני כן אל עשיו כדי ”להכשיר את הקרקע”, ספרו לו על כמות האנשים במחנה עשו, אך כאשר ראה בעצמו את המראה המאיים, החליט להתכונן במספר מישורים, נתמקד במאמר זה באחד מהם.
מחנה עשיו מנה ארבע מאות אנשים, מסה “אדירה”, לעומת מחנהו של יעקב המצומצם למדי (כעשרים איש). למרות גודלו הקטן של מחנהו, חילק יעקב את מחנהו לשלשה חלקים: השפחות וילדיהם, לאה וילדיה ורחל ובנה יחידה (בשלב זה) – יוסף. המקרא מתאר את סדר עמידתם:
וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים: (שם פסוק ב’)
בפסוק זה אנו לומדים את הדוגמא הראשונה בתנ”ך שהאחרון אינו בהכרח בסוף. מסביר רש”י את הסדר באופן המעניין הבא:
ואת לאה וילדיה אחרונים – אחרון אחרון חביב:
מדוע הכלל המצוטט ברש”י כופל את המילה אחרון, ולא מסתפק במשפט ”אחרון הוא החביב”? ננסה לענות על כך בשתי אפשרויות:
א) אפשרות ראשונה מייחסת חביבות יתירה לאחרון ”ממש”. הכלל מכיל פעמיים את המילה אחרון, לומר לנו, שאם במקרה יש יותר מ”אחרון” אחד – האחרון ה”סופי” הוא היותר חביב. הסבר זה משלים את התמונה המוכרת לנו מהתקופה לפני כן, שיעקב אכן אהב את רחל, יותר מאשר אהב את לאה [.. וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה … וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.. (פרק כ”ט, ל-ל”א) ].
אם כך, יש להבין מדוע כתוב על לאה וילדיה שהיו אחרונים, והרי הם לא היו אחרונים? על כך עונה פרשן המשנה, ”תוספות יום טוב” : מכאן שדרך הכתוב לקרוא אחרונים גם לאמצעים (משנה, מסכת דמאי, פרק ז’ משנה ג’). ומסביר זאת ביתר הרחבה, בעל התורה תמימה [פרשן על התנ”ך, חי לפני כמאה שנה]: דכלפי הקודמים אליהם, קרויים אלה אחרונים. כלומר, התנ”ך מייחס אחרונים לאו דווקא לאחרונים ממש, אלא לכל מי שיש גורם אחר לפניו. ומכיון שהשפחות וילדיהן קדמו להם, ניתן לקרוא ללאה וילדיה אחרונים.
ב) אפשרות נוספת מייחסת חביבות לכל אדם אשר נכתב עליו שהוא אחרון. לפי הסבר זה, גם לאה הייתה חביבה, בוודאי יותר מהשפחות, אשר קדמו לה. לכן, רש”י מייחס את הסברו על לאה, אשר הייתה החביבה ”הראשונה”. הכפילות לפי הסבר זה, מדגישה ומלמדת אותנו לייחס חיבה לכל אדם המכונה ”אחרון”. לאה אינה בחירת ליבו הראשונית, אך ניתן לומר כי מתוך שנשא אותה לאשה, והוליד ממנה ששה בנים ובת, הגיע לידי אהבה וחיבה גם ביחס אליה.
נציין דוגמא תנכית נוספת לפסוק המבטא ”אחרון שאינו בסוף”:
גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה’ צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה’ צְבָאוֹת:
(חגי פרק ב’ פסוק ט’)
הפסוק עוסק בבית המקדש השני, שגודלו וכבודו יהיה גדול יותר מן בית המקדש הראשון. מכיוון שמובטח לנו שייבנה בית מקדש שלישי, ולמרות שה”בית” השני אינו אחרון, בכל אופן, הנביא מכנה אותו אחרון.
מהו המסר
ניתן ללמוד מספר תובנות מן האפשרות השנייה אשר הוצגה לעיל :
- ה”עבודה העצמית” אשר יעקב ביצע מלמדת גם אותנו לנסות ו”לשפר עמדות”, גם כאשר המצב ההתחלתי נראה ”על הפנים”. ”ניחתה” על יעקב אישה, אשר לא הייתה כלל וכלל בחירת ליבו, אך ”נאלץ” לקבלה. במצבים כאלו ניתן להגיב במספר דרכים:
א) ”לשבור את הכלים”, להתנגד, ללחום בכוח ולנסות להיאבק מול לבן החזק, בעל האמצעים שאינו בוחל בשום דרך להגיע אל מטרותיו.
ב) לחילופין, ניתן להתכנס אל תוך עצמנו, לבכות על מר גורלנו ולהיכנס למצבים דיכאוניים אשר לא תצמח מהם כל טובה.
ג) יעקב, לפי הסבר זה, נוקט בדרך שלישית. הוא מבין את מצבו אליו נקלע ומנסה בכל כוחו להפיק ממנו את המירב והמיטב. במסגרת זו למד לחיות עם לאה אשתו, בהמשך הדרך למד להוקירה ואף לאהבה. - הילד הבכור בדרך כלל זוכה ליחס מיוחד של ה”גדול שבחבורה”. הילד הקטן ביותר זוכה גם ליחס מיוחד של בן הזקונים. ילדי ה”סנדוויץ” אינם בעלי ייחוס מיוחד. מדריכה אותנו התורה להתייחס בכבוד, בהוקרה ובחיבה גם אל ה”אמצעיים”. לאה היא אב טיפוס של הסנדוויץ’. היא נמצאת במרכז, אך בכל אופן נקראת ”אחרונה” שהיא גם חביבה.
- בכל מקרה, יעקב שם את השפחות ובניהן ראשונים. ניתן לומר לכאורה, שהוא הכי פחות אהב אותם ולכן שם אותם ”ראשונים בקרב” במקום המסוכן ביותר. אך אם נשים לב להמשך, ניתן לומר כוון הפוך לגמרי: יעקב בעצמו עמד בראש המחנה להגנה על כולם יחד. לצידו, הציב יעקב דווקא את השבטים החלשים, כדי להגן עליהם באופן אישי וצמוד – דרך המלמדת אותנו ”לתת חסות” דווקא לחלשים ביותר.
לתגובות:rafi.zeberger@gmail.com
