“וכי ימוך אחיך” 

 חנוך שלו       

פרשת בהר מתחלקת באופן כמעט שווה לשני חצאים.
החצי האחד מתעסק במצוות יובל ושמטה. החלק השני מתמקד במגוון מצוות גאולה הקרקע והאדם. בקריאה רציפה לחצאים אלה מגמות ואוירה הפוכים.

החלק הראשון, פרק כ”ה, פסוקים א’-כ”ד, הולך ועולה לו מהר סיני שבמדבר אל שנת השמיטה. משם ממשיך ומטפס אל מצוות היובל. ממשיך החלק הראשון ומגיע לשיאים חדשים של “ונתנה הארץ יבולה” (פס’ י”ט) ועד ברכת 3 השנים המבורכות שאפילו “עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה, תאכלו ישן” (כ”ב). בקצהו העליון של החלק הראשון – הצהרת הבעלות המלאה של הקב”ה – “כי לי הארץ” (כ”ג). אוטופיה.
כנגדו, בהיפוך גמור, החלק השני (פס’ כ”ה-נ”ה) מתאר בעצם תהליך עגום ועצוב של אדם היורד מנכסיו. תחילה, בעל הקרקע נאלץ, בצוק העיתים, למכור חלק מהאחוזה המשפחתית, נחלת אבותיו. “כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו” (כ”ה). בהמשך, לצערו ולצערנו, כנראה שהכסף שצבר ממכירת הקרקע לא הושקע נכון וירד גם הוא לטמיון. אחינו נדרש, לא עלינו, להלוואות. “כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך” (ל”ה). גם זה, כנראה, לא עזר ואחינו איבד את כל כספו. בין אם בעל כרחו או בין אם חלילה התגלגל לגניבה כדי לשרוד, הגיע האח למצב של עבדות. “כי ימוך אחיך ונמכר לך” (ל”ט). קיוינו שזה תחתית המדריגה, אך לא. אחינו בהזדמנות מאוחרת יותר, לאחר ששוחרר, מצא את עצמו נמכר לעבד ואפילו לא לאחיו, “וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך” (מ”ז). החלק השני מסתיים בסימטריות לחלק הראשון. גם כאן הצהרת הבעלות המלאה של הקב”ה אבל לא לארץ אלא לעם – “כי לי בני ישראל עבדים” (נ”ה).
אכן בתום החלק השני, כבר לא נותר דבר מטעמה הטוב של תבואת הישן המבורכת של ברכת 3 השנים. האם ניתן לחבר את שני ההפכים האלה? האם ישנו סיפור אחד מאחד?

כדי לבנות קוהרנטיות אחת לכלל הפרשה נעיין שוב בפסוקים. ניתן לזהות כי שזורים 2 קבוצות נושאים שאינם עולים בקנה אחד עם המגמה העולה ויורדת של הפרשה כפי שתואר לעיל. הקבוצה הראשונה שזורים איסורי הונאה (כ”ה, י”ד-י”ז) בחלק הראשון של הפרשה, פרק השמיטה והיובל. אמנם נכון שפסוקים אלה מובאים אגב הקשר היובל אך מיקומם מפתיע. הרי פירוט ענייני יותר מובא בחלק השני, במקום הרבה יותר אפליקטיבי, אגב אותו אח שמכר את חלק אחוזתו ומנסה לגאול אותו חזרה לכשאסף כספו (כ”ז). הקבוצה השניה, חותמת את החלק השני ואיתו נחתמת הפרשה. בקבוצה זו מופיעים אסורי עבודה זרה, שמירת שבת ומורא מקדש. אלה בכלל לא נראים מתאימים לפרשייתנו, לא לחלקה הראשון ולא לחלקה השני.
אלא שכפרטים היוצאים מן הכלל, באים הם ללמד על הכלל כולו. ננסה להבין כיצד.

מהי בעצם הסכנה במצוות יובל? מצוות יובל מבטיחה אפילו לאותו שנאלץ להפרד מקרקעות יקרות, כי בתום תקופה סבירה, יחזור הוא להיות בעל הבית על קרקעותיו. מנגנון זה עלול ליצור רושם מוטעה שאני בעל הבית על הקרקע. רושם זה הוא שעומד בשורש בטחונו המופרז של מי שחוטא בהונאה. בעל ההונאה מרגיש חסין, בלתי-פגיע ועל כן אינו בוחל בהטעיות ובחישובי שנים קצת מוטים על מנת להרוויח עוד כמה שקלים. בא הקב”ה בסוף החלק הראשון, ברום האוטופיה המסוכנת ומעמיד את העם במקומו שלא לטעות – “כי לי הארץ”. אתם? “כי גרים ותושבים אתם עמדי”. אתם הזמניים כאן.
חלקה השני של הפרשה ממשיכה בנקודה בה בעל הבית אכן חוטא ושוכח. אם חלילה מישהו שוכח – ולא קולט את המסר העיקרי הזה של החלק הראשון האוטופי, אזי, חלילה, מתגלגל הוא ללמוד בדרך הקשה מהי בעלות ומהי גרות. תחילה מאבד אחיזה באחוזה. אח”כ מאבד בטחון כלכלי ואיתו מאבד את הבטחון העצמי. בהמשך יאבד את עצמאותו האישית ובהמשך עלול הוא לאבד גם את זהותו. בקצה זה של בירא עמיקתא, מרים מחדש הקב”ה את האדם ומזכיר לו “כי לי בני ישראל עבדים”. אפילו בנקודה השפלה ביותר – אתה לא באמת עבד, כי מעולם לא היית בן חורין. תמיד היית עבד ה’.

כך גם בחתימת הפרשה. חבר טוב האיר את עיני כיצד איסור עבודה זרה, שמירת שבת ומורא מקדש המופיעים בסוף הפרשה מהווים תמרור לסף מינימום. כביכול לאמר, כי גם בשפל המדרגה, בסטטוס של עבד לגר תושב, הרשימה הבסיסית הזו חייבת להישמר. אחריותו של אותו אח שמך הוא לשמור על זהותו דרך חבילה בסיסית זו. שמירה על מצוות אלה הינה ערובה והצדקה ליציאתו חזרה, בבוא העת, לאיגרא רמא.

“שיויתי ה’ לנגדי תמיד”
(תהילים ט”ז, ח’)

כי “לה’ הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה”
(תהלים, כ”ד, ג’)

Hanoch Shalev
Jbul.ahu@gmail.com
ShabbatShalev.WordPress.com