הרב גיא טל
ראש כולל תורה מציון מקסיקו
ונסלח ביום השמיני?
“ויהי ביום השמיני” – לאחר כל ההכנות, העבודות, התפילות, הבקשות וההתנדבות המופלאה הגיע היום הגדול, היום השמיני, היום שנטל עשרה עטרות – יום חנוכת המשכן. אבל עננה גדולה מעיבה על כל השמחה וההתרגשות. לפני כשמונה חודשים חטא העם הזה חטאה גדולה, ככלה המזנה תחת חופתה, עשו להם עגל מסכה – עגל הזהב. האם סלח ה’ באמת על חטא העגל? האם נרצה עווננו?
יותר מכולם מודאג אהרון הכהן, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו. בפרשת כי תשא לא מצאנו מילות מחילה לאהרון הכהן על מעורבותו בחטא העגל. טענתו – תמיהתו של משה: “מה עשית לעם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה?” נשארת עם מענה שנראה כתירוץ דחוק: “אל יחר אף אדוני.. ויאמרו לי עשה לנו אלוהים.. ויצא העגל הזה”. והפסוק שאחריו נשאר תלוי באוויר כהאשמה ללא מענה: וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרון לשמצה בקמיהם ..(שמות לב, כא-כה), והשם של האויב הגדול “פרעה” צועק בחשאי כמאשים.
גם משה מודאג. גם עם ישראל חושש. שבעה ימים רצופים שמשה מקים ומפרק את המשכן במו ידיו מדי יום ועדיין לא קיבלו הוא והעם שום סימן לכך שהשכינה שורה במעשה ידיהם. “לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו כל יום לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל… ” ואמנם מול תלונותיו של העם קם משה אוזר אומץ ותקווה ועונה: “לכך אמר להם: זה הדבר אשר צווה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה’, אהרון אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קורבנותיו ועבודתיו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו” (רש”י ויקרא ט, כב).
ואילו אהרון עצמו – הספק מנקר בו. אולי איני ראוי? אולי לא נמחל לי? אהרון חושש, אינו רוצה לקרב אל המזבח, מהסס. משה ניגש לעודדו: “קרב אל המזבח.. שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש?, לכך נבחרת (ויקרא ט, ז וברש”י שם) הגס דעתך וקרב!” (ת”כ).
קורבנו של אהרון הוא עגל לחטאת ואיל לעולה. קורבן העם: שעיר עיזים לחטאת, עגל וכבש לעולה שור ואיל לשלמים ומנחה בלולה בשמן (שם ב – ד). “חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו” (זבחים ז:). אולי הפרקליט ירצה, אולי הרחמים מרובים על הכעס. יש להתקרב, יש לנסות, מאמץ אחרון.
ובסוף הציווי על הקורבנות הבטחה גדולה: “כי היום ה’ נראה אליכם” (שם ד). מאז אותו יום גדול בחורב – יום לו ציפה כל מעשה בראשית תלוי ועומד, יום שניתנה בו תורה לישראל – מאז אותו יום לא נראה כבוד ה’ אל עם ישראל. והעם, שכבר חווה את המעמד הגדול ואת קדושת הנבואה באופן חי מתגעגע ומייחל לשחזר את אותו רגע מופלא, ויותר מכולם אהרון הכהן הגדול מאחיו, מתוך אחיו ומעל אחיו, מצפה ומתגעגע לגילוי שכינה, אך השאלה שוב חוזרת לנקר בלבבות: האם סלח ה’? האם יסלח?
והנה בין הקורבנות הנדרשים בולט קורבן החטאת של אהרון שאינו שעיר עיזים או שעירה כפי שבדרך כלל מופיע בקורבן חטאת, או פר של כהן המשיח או של שגגת העדה, אלא עגל דווקא לחטאת (שם ב) מנחת זיכרון מזכרת עוון, “להודיע שמכפר לו הקב”ה על ידי עגל זה מעשה העגל” (רש”י שם ב).
עם תקווה חדשה בלב ניגש אהרון למלאכה: “ויקרב אהרון אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו… ויטבול אצבעו בדם ויתן על קרנות המזבח… הקטיר המזבחה… ואת הבשר ואת העור שרף באש… וישחט את העולה… ויזרקהו על המזבח סביב… ויקרב את קרבן העם… וישחטהו ויחטאהו כראשון… ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה… וישחט את השור ואת האיל… ויקטר החלבים המזבחה… הניף אהרון תנופה…”. הכל “כאשר צווה ה’ את משה… וירד מעשות החטאת העולה והשלמים” (שם ח – כב). ואמנם תגובה מלמעלה – אין. אין קול ואין עונה ,ונראה, כביכול, שאין קשב.
“כיון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב”ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי” (רש”י שם ט כג). כלו כל הקיצין, נעשו כל המעשים, ונראה שהחטא גדול מהתשובה, התיקון גדול מהקלקול ושערי שמים נעולים.
ברגע עצוב זה, רגע של רפיון וייאוש נותר רק פתרון אחד: “מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל” (רש”י שם) כמאמר הכתוב: “וירא כבוד ה’ אל כל העם! ותצא אש מלפני ה’ ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים” ורק בנקודה זו, כשברור שנמחל ונסלח וה’ חוזר להופיע על עם ישראל מגיעה השמחה: “וירא כל העם וירונו! ויפלו על פניהם..” (שם כג – כד).
רק איחוד הכוחות של “איש האלוקים” עם “רודף השלום”, עבודת הקורבנות עם עבודת הלב, תשובה ותורה, מאמץ העם עם עבודת מנהיגי העם יכלו לו לחטא העגל בסופו של דבר, ולאחר חמש פרשיות שלמות שבתורה, שמונה חודשים של תשובה ובקשת מחילה, אנו יכולים לקרוא על חזרת שכינה לישראל והשמחה הגדולה המלווה אותה.
ובדיוק בנקודה זו, בשיא ההתפרקות מהמתח והתפרצות השמחה הגדולה, התגלות הקדושה והשראת שכינה בישראל לאחר חודשים של המתנה, עבודה וחששות, בדיוק בנקודה זו: “ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו.. ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צווה אותם” (שם י, א) ובאותם המילים ממש מסיימת התורה: “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל… אותם! וימותו לפני ה'” (שם ב)…
אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…
שבת שלום
