“ועל גרי הצדק ועלינו”

אחת הפרשיות, אולי הראשונה, אותה למדתי עם אחד מחברי הקהילה כאשר הגעתי לוורשה, היא פרשת מקרא ביכורים. לכאורה זוהי פרשה רגילה, אולם כאשר הגענו לעניין של מקרא ביכורים חשתי שיש כאן משהו מעבר. בלומדי עם אדם שהוא ומשפחתו התגיירו את המשנה האומרת שגר מביא ביכורים אך אינו יכול לקרוא זה כבר לא דיון רגיל של בית המדרש. זהו דיון אישי על מעמדו של הגר, על מעמד כל משפחתו.

מיוחדת היא מצוות הביכורים. לא מספיק להביא את ראשית פרי האדמה אל בית המקדש אלא יש צורך גם לקרוא עליהם דברים. זוהי חובה נוספת. יכולים להיות מקרים בהם מקיימים את מצוות ההבאה אך לא את מצוות הקריאה. למשל, המביא ביכורים מעצרת עד החג (סוכות) – מביא וקורא. מן החג ועד חנוכה – מביא ואינו קורא.

המשנה מעלה את הדיון האם גר יכול לומר מקרא ביכורים.
המביא ביכורים צריך לומר: “כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו לתת לנו”.
ניתן לזהות באמירה זו שתי בעיות ביחס לגרים – הראשונה, אבות הגר אינם אברהם, יצחק ויעקב ולכן אינו יכול לומר לאבותינו.
שנית, הגרים לא נטלו חלק בארץ ולכן אינם יכולים לומר “לתת לנו”.
מפני סיבות אלו, מובא בסתם משנה במסכת ביכורים (א,ד) – “הגר מביא ואינו קורא… וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת (כשליח ציבור) אומר: אלקי אבותיכם”.
לפי המשנה, לאחר הגרות, עדיין יש הבדל בין גר לישראל. יתכן לומר שזה מסיבות טכניות אבל בסופו של דבר יש הבדל. כך אכן פסק רבנו תם בתוס’ (בבא בתרא פא, א, ד”ה למעוטי).

אולם לרמב”ם דרך אחרת בסוגיה זו. הוא פוסק כתלמוד הירושלמי. בירושלמי (ביכורים א, ד) מובא בשם רבי יהודה שגר יכול לומר מקרא ביכורים וזאת משום שאברהם אבינו הוא גם אביו – אב המון גויים נתתיך, אב לכל הגויים. לאחר מכן, האמוראים בירושלמי פוסקים כרבי יהודה, ובעקבותיהם גם הרמב”ם (ביכורים ד, ג) –
“הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ”.
בסוף דבריו מסביר הרמב”ם כיצד יכול גר לומר מקרא ביכורים, והרי אין לו חלק בארץ? אלא שהגרים, מכח היותם בניו של אברהם אבינו היו ראויים לירושה שלו (ארץ ישראל) “אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראויין לירש ואין להם” (רמב”ן בבא בתרא פא, א).
על כן, לפי הרמב”ם, לאחר הגרות, הגר מביא וקורא.
היה ניתן להבין שזהו נידון הלכתי אך הרמב”ם מרחיב זאת בצד המחשבתי ומסביר שאין הבדל בין גר לישראל. באגרתו לרבי עובדיה הגר הוא כותב:
מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַסְתָּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְנִלְוֵיתָ עַל ה’ אֵין כָּאן הֶפְרֵשׁ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ, וְכֹל הַנִּסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּאִלּוּ לָנוּ וּלְךָ נַעֲשׂוּ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בִּישַׁעְיָה: “וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה’ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה’ מֵעַל עַמּוֹ” (ישעיה נו, ג) – אֵין שָׁם הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְכֹל דָּבָר.
כידוע, התורה ציוותה על אהבת הגר והונאתו, והרי הוא בכלל כל ישראל שאנו מצווים לאהוב ומדוע צריך ציווי מיוחד ביחס אליו?
אלא “בעבור שנכנס בתורתנו הוסיף לו האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת כמו שעשה באזהרה באונאתו שאמר ולא תונו איש את עמיתו” (ספר המצוות לרמב”ם עשה רז).

מהכרותי עם מספר קהילות באירופה ומדברים ששמעתי אני נוכח שיש לא מעט גויים הרוצים להצטרף לעם ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה. לאחרונה, אמר לי אדם: כיצד זה יתכן שבקהילות קטנות יש אנשים המעוניינים בגיור, וכי כאן הם רואים את עם ישראל בתפארתו? ותשובתי: גם בקהילה קטנה ניתן להכיר באמת ובאמונתנו המיוחדת, אך בנוסף יש כאן גם את אור הגאולה המאיר על עם ישראל בארצו ומשפיע על הקהילות בתפוצות וחזרת השכינה אט אט לציון מגלה לכל באי העולם כי זהו עם ה’ המביא לעולם את דבר ה’ – “לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים” (בבלי פסחים פז, ב).

לתגובות: orielzar@gmail.com

לדברי תורה נוספים על הפרשה לחץ כאן