הרב אליהו גטנו
ראש הכולל במונטריאול

לגרסת הPDF לחץ כאן

כולנו מכירים את הציווי המפורסם בו פותחת פרשתנו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, ואת צדקותו של אברהם העומד בניסיון ומקיים את צייוי ה’. אולם, לכאורה אברהם ומשפחתו כבר היו בדרך לאותה הארץ, ארץ כנען, עוד קודם לכן, כפי שמסופר בסוף פרשת נח (בראשית יא,לא): “וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן… “.

חלק מן הראשונים הסבירו כי הציווי ‘לך לך’ קדם למסופר בסוף פרשת נח, והוא הסיבה לעובדה שמשפחתו של אברהם החלה ללכת לכיוון ארץ כנען (ראו רד”ק). אולם בפשוטו של מקרא נראה ברור כי תרח, שעל שמו נקראת ההליכה הראשונה, הוא זה שהחל לקחת את משפחתו לכיוון ארץ כנען עוד קודם לציווי ה’ לאברהם בנו, אלא שהוא נעצר בחרן, ואחר כך פנה הקב”ה לאברהם בציווי ‘לך לך’, כדי שישלים את המסע ויגיע לארץ כנען.

אולם, מדוע באמת רצה תרח להגיע לארץ כנען?
הספורנו מציע כי בעיניו של תרח הייתה ארץ ישראל מעולה מכל הארצות הן מבחינה רוחנית, שניתן להחכים ולהשכיל באויר הטוב שבה, והן מבחינה גשמית, שאויר ארץ ישראל בריא משום שהמבול לא הזיק לה כפי שהזיק לשאר הארצות. החזקוני מציע כי משום שתרח היה מזרעו של שם, והרי ארץ כנען היא ארצם המקורית, הרי שתרח התאווה לשוב לארץ בני עמו. תשובה אחרת מעניינת אנו מוצאים בדברי רבנו בחיי, שקושר את הליכתם לפסוק הקודם (בראשית יא,לא): “ותהי שרי עקרה אין לה ולד”. לדעתו אברם ושרי רצו לעלות לארץ כנען, כי סברו שסגולתה תסייע לשרה ללדת, וההליכה נקראת על שם תרח משום שהוא ראש המשפחה.

לפי שלשת התשובות הללו יש לשאול מדוע אנו מתייחסים לציווי ‘לך לך’ כאחד מעשרה ניסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו (ראו אבות ה,ג), הלא בסך הכל המשיך ללכת לאותה הארץ שהתכוונו הוא או אביו לקחת את משפחתו לשם, או מחמת מעלותיה של הארץ, או מחמת שרצו בסך הכל לשוב לארץ מולדתם?

רש”ר הירש מדייק כי עיקרו של ציווי, וממילא עיקרו של ניסיון, הוא חלקו הראשון של הפסוק “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”. לאמור, אין הניסיון בעצם ההליכה לארץ כנען, שכן לשם היו מועדות פני בני המשפחה גם קודם לכן, הניסיון הינו ההתנתקות ממה שאברהם אבינו משאיר מאחור.
הקב”ה מצווה את אברהם אבינו לעבור תהליך נפשי פנימי של התרת כל הקשרים הנוכחיים והתנתקות מכל הקיים והמוכר, זאת על מנת שיוכל ליצור את הבסיס והיסוד לאומה היהודית החדשה שצריכה להיוולד ממנו. לא לחינם המליצו חכמים על ציווי זה את הפסוק (תהילים מה,יא): “שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ” (ראו ב”ר לט,א).
רש”ר ורבים אחרים התעכבו על העובדה כי סדר הפסוק הינו הפוך מן המציאות, שכן אדם עוזב ראשית את בית אביו ואחר כך את מולדתו ואחר כך את ארצו. אולם, לאור האמור הדברים ברורים, שכן בתהליך התנתקות ושכחה מכוונת שכזה, יש צורך להתנתק מהמעגל הרחוק יותר תחילה, עד למעגל הקרוב ביותר.

בין אם אברהם נולד באור כשדים (ראו ראב”ע) או בארם נהריים (ראו דעת זקים מבעלי התוס’) ובין אם הוא נולד בחרן (ראו רמב”ן), עליו לעזוב כעת את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. עזיבת הארץ, אם כך, היא עזיבת המקום הפיסי אליו אני רגיל, האקלים והסביבה, השכונה והרחוב בהם גדלתי ובהם אני מכיר כל פינה. עזיבת המולדת היא ההתנתקות מן ההקשר הלאומי הקיים, ימי החג של המולדת, ההמנון, המאכלים המיוחדים. עזיבת בית אבא היא ההתנתקות מכל הרגלי החיים עליהם גודלתי וחונכתי יחד עם עזיבת החדר הפרטי שלי בבית, בו עברו שנים רבות מחיי בילדות ובבגרות. אם כך, נסיונו הקשה של אברהם אבינו לא היה בהליכה אל ארץ כנען, אלא בהליכה מארצו מולדתו וביתו.

ניסיון קשה זה מקבל משמעות חדשה אצל בני ישראל אשר בגולה, בכל מקום שהם. אם בעבר היה הקושי והניסיון בעצם העלייה לארץ וההתיישבות בה, בהליכה הפיסית בדרך לארץ ובקשיי ההתיישבות והמחיה, הרי שהיום הקושי והניסיון הם בעזיבת הארץ המולדת והבית, על כל המובנים הגלומים בביטויים אלו. התהליך הפנימי של התרת הקשרים, הניתוק והשכחה, הם הניסיון האמיתי, ולא נותר אלא לשאוב כח מהציווי האלוקי ‘לך לך – אל הארץ אשר אראך’, ואעשך לגוי גדול…

לתגובות:gatenolux@gmail.com