הרב נחמייה טיילור
יועץ תורני של תורה מציון
ר”מ בכולל ובמדרשה של אוניברסיטת בר אילן
פרשת ואתחנן מכילה בקרבה פרשיות חשובות ומצוות עיקריות.
מהפרשיות החשובות אנו קוראים על מעמד הר סיני ואת עשרת הדברות כפי שתוארו על יד משה רבנו לדור באי הארץ וכן את הפרשה הראשונה של קריאת שמע. המצוות הנכללות בפרשת ואתחנן, לבד מאלו הנמנות בעשרת הדברות, הן האיסור בל תוסיף שלדעת הרמב”ם בהל’ יסודי התורה פרק ט’ הוא האיסור המהווה את היסוד של נצחיות התורה לדורות, יחוד ה’, אהבת ה’, מצות תלמוד תורה, מזוזה ועוד. כל שנה פרשה זו נקראת מיד לאחר תשעה באב בכדי להשריש לנו את הדרכים למניעת יום אבל נוסף והיא מקדימה את ט”ו באב בכדי להכין אותנו ליום הגדול הזה ובלשונם של חז”ל במסכת תענית “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים”.
בעקבות דברי חז”ל במס’ נדרים דף פ”א ע”א ובמקומות נוספים הטוענים שאחת הסיבות לחורבן בית הראשון היתה שלא ברכו בתורה תחילה ולפירוש הר”ן שם שהדבר מעיד “שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ”כ שיהא ראוי לברך עליה” אנו נלמד הלכה אחת בהלכות תלמוד תורה של הרמב”ם בכדי שתהיה בבחינת “תשובת המשקל” לחטא של אותו הדור.
בהלכות תלמוד תורה פרק א’ הלכה י’ כתוב “עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר “ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח”. המפרשים לא ציינו מקור מפורש לדברי הרמב”ם הללו אבל ניתן למצוא רמז בפרקי אבות פרק ג’ משנה ח’.
אולם, יש מקום לבחון את דבריו משני היבטים. הפסוק שמצטט הרמב”ם לכאורה עוסק בתיאור של מעמד הר סיני וכך כתוב בדברים (פרק ד’ ט’-י’): “רק השמר לך… אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך… יום אשר עמדת לפני ה’… בחרב באמר…” וכך הבין הרמב”ן בפירושו על התורה וכן כתב בכתבים נוספים שלו. גם הרמב”ם כתב באגרת תימן “וכמו כן זכרו מעמד הר סיני שצונו הקדוש ברוך הוא לזכרו תמיד, וגם הזהירנו מלשכחו אותו, וצונו ללמד אותו לבנינו כדי שיגדלו על תלמודו, הוא מה שנאמר (פרק ד’, ט’): “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח” ואם כך הדבר איך הוא הביא ראיה מהפסוק הנ”ל על מצוות לימוד תורה? מצד שני הרמב”ם גם הביא את הפסוק הנ”ל בהל’ תלמוד תורה פרק א’ הלכה ב’: “כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר “והודעתם לבניך ולבני בניך” ויש להבין לדעת הרמב”ם במה עוסקים הפסוקים הללו.
היה נראה לברר שהמהות של זכירת מעמד הר סיני לדעת הרמב”ם אינה מצוה בפני עצמה כדעת הרמב”ן אלא כמכשיר וכמדרבן ללמוד תורה ולזכור את כל מה שהאדם למד. מעמד הר סיני היה המעמד המכונן בכדי להשריש בלבם ובלב הדורות הבאים את חשיבות לימוד אותה תורה שניתנה שם לעיני כל ישראל. לכן הפסוקים הללו נדרשים בשני האופנים, הם נדרשים לענין מעמד הר סיני ונדרש גם לענין מצות לימוד תורה והביטויים המופיעים שם הם דו-משמעותיים.
אולם יש לדון בדברי הרמב”ם בהיבט נוסף והוא בעצם הצגתם. הרמב”ם כביכול שואל “עד אימתי חייב ללמוד תורה” והוא עונה “עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך”. ויש להבין במה שונה מצות תלמוד תורה מכל שאר המצוות שצריך פסוק מיוחד לחדש שאדם מצווה ללמוד תורה עד יום מותו, האם יעלה על הדעת שאדם מישראל אינו צריך להניח תפילין, להתפלל, לשבת בסוכה וכו’ עד יום מותו, אתמהה!
בכדי ליישב נקודה זו יש להביא את דברי בעל בית הלוי המסביר שישנן שתי מצוות בתלמוד תורה, מצות ידיעת התורה ומצות לימוד תורה. כך הוא כותב בהקדמתו “והנה ידוע דלימוד התורה הוא משני פנים אחד כדי לידע היאך ומה לעשות ואם לא ילמוד היאך יקיים ולא ע”ה חסיד. וגם הנשים שאינן מחויבות בלימוד התורה מ”מ מחויבות ללמוד במצות הנוהגות בהן וכמו דאיתא בבית יוסף סי’ מ”ז בשם הרוקח: “דמשום הכי מברכות ברכת התורה… אבל באנשים הוי הלימוד גם מצות עשה מעצמו וכמו הנחת תפילין וכדומה ונמצא הוי שתי מצוות…”. כונתו לומר שמצות תלמוד תורה כוללת בקרבה שני מרכיבים, מצות ידיעת התורה- מצוה המקיפה הן אנשים והן נשים כי אי אפשר לקיים את מצוות התורה בלי ידיעת התורה. אמנם ישנו מרכיב נוסף במצוה זו והוא ללמוד תורה גם אם אדם יודע כל התורה כולה, ועל חלק זה של מצות תלמוד תורה נשים פטורות כמבואר ברמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק א’ הלכה א’.
הגדרה זו של מצות תלמוד תורה נמצאת גם בדברי הרמב”ם. בפרק א’ הלכה י”א הרמב”ם מסדר את דרך הלימוד המתאים לכל אדם ומכריע: “וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו… וענין זה הוא הנקרא גמרא”. בהלכה הבאה הוא כותב: “במה דברים אמורים בתחילת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו”. אדם היודע את כל דיני התורה עדיין צריך לחזור על לימודו לעתים מזומנות בכדי שלא ישכח, ושאר הזמן הוא יכול ללמוד ולהתעמק עד כמה שידו מגעת. כאן הרמב”ם חילק בין מצות ידיעת התורה למצות לימוד התורה ושעל האדם כל הזמן לבדוק את עצמו שלא ישכח דין מדיני התורה.
לאור הגדרה זאת נחזור לענות על השאלה ששאלנו למה היה צורך לרמב”ם לומר שאדם חייב ללמוד עד שימות. התשובה היא שכאן הרמב”ם עוסק במצות ידיעת התורה, והיינו אומרים שאדם היודע את כל דיני התורה פטור ממרכיב זו של המצוה. על שאלה זו עונה הרמב”ם שעליו לדאוג כל החיים שלו “שלא יסור מלבבו” כי הוא יכול לשכוח את הדברים וזהו כוונתו בסוף דבריו שם “וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח”.
בהלכה קצרה זו הנשר הגדול קובע לדורות הלכה אחת הנובעת מאחת הדאגות הגדולות שלו, השכחה של התורה. כך הוא כתב לחכמי לוניל (קובץ תשובות הרמב”ם חלק ב’): “הרי אני מודיע לכם שלא נשארו בזמן הזה הקשה, אנשים להרים דגל משה בדברי רב אשי… בכל המקומות אבדה התורה מבינם”.
הבה נלמד בכדי שלא נשכח, וגם נתפלל “שלא ימושו מפיך ופי זרעך ומפי זרע זרעך… מעתה ועד עולם”.
