“ותקרא שמו משה” – הנבדל מן המים – תשע”ז

"ותקרא שמו משה" – הנבדל מן המים

לידתו של משה מתוארת בצורה מיוחדת בתורה, ויותר מכך שמו של משה ניתן לו בצורה ייחודית. התורה מספרת שלאחר שהילד נולד, ולא היה ניתן יותר להצפינו שמו אותו בתיבת הגמא בסוף על שפת היאור, ושם מצאה אותו בת פרעה. אחותו, מרים, הניצבת מרחוק ודואגת לו ניגשת לבת פרעה ומציעה לה להביא אותו זמנית לאימו, ורק לאחר שהוא גדל הוא חוזר לבת פרעה. וכך כותבת התורה על תיאור נתינת שמו:
"וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ" (שמות ב' י')

בדרכים שונות ניתן לפרש כאן את הפסוק, ובדרכים שונות הלכו הפרשנים. ראשית – לכאורה לא היה לו שם עד שגדל, או שלכל הפחות היו לו שמות שונים (כהצעת המדרש), ובת פרעה היא שנתנה לו את השם שהתקבל – משה. בנוסף ישנם פרשנים כדוגמת האור החיים הקדוש שמצביעים על כך שהנימוק לשם מופיע אחר נתינת השם, בשונה משמות השבטים והאבות (יצחק ויעקב) בהם הנימוק לשם מופיע קודם ולאחר מכן השם עצמו ("כל השומע יצחק לי.. ותקרא שמו יצחק", "וידו אוחזת בעקב… ויקרא שמו יעקב"…).

חלק מן הפרשנים, כמו האבן עזרא לדוגמא, סוברים שלמשה היה שם מצרי שניתן על ידי בת פרעה, והתורה דאגה לתרגם את שמו ללשון הקודש – משה, מלשון משייה – הוצאה מן המים. אפשרות נוספת מציע הראב"ע שבת פרעה אכן נתנה לו את השם העברי, כי הכירה את "לשונינו", או שאולי מכיון שידעה שהוא מילדי העברים שאלה וביררה איך אומרים זאת בלשון הקודש.
החזקוני מרחיק לכת ומציע בפירושו שיוכבד אימו היא שנתנה לו את השם משה, ובת פרעה בשומעה את השם ואת המשמעות שלו חיזקה את דבריה, והסכימה לשם זה "כי מן המים משיתיהו".
גם הרש"ר הירש, כתב באופן דומה, שבת פרעה התייעצה עם יוכבד בעת נתינת השם. הרש"ר הירש אף מתייחס לקושי לשוני אליו התייחסו מפרשים למן תקופת הראשנים. לכאורה שמו של משה היה צריך להיות "משוי" לפי הטעם של 'מן המים משיתיהו', ואילו השם משה מציין לשון פעיל.
וכך כותב הרש"ר הירש:
לא "משוי", מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר: אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה".

דברים אלו של הרש"ר הירש מתאימים במידה רבה לפירושו של המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק י"ח).
"ואומר אני כי השם משה הוא הוראה על עיקר השם משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת… תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ולכך היה משה רבינו ע"ה עניין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך הם נקראים תמיד בלשון רבים… לפי שכל אחדות מכוח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה."

המים, המסמלים את כלל הנוזלים, מתאפיינים בכך שהם מקבלים את צורתם לפי הכלי בו הם נמצאים. למעשה אין להם צורה עצמית כלל, ולכן משולים לחומר. אדם בוגר ועצמאי יודע ליצור לעצמו "צורה" – כלומר מערכת ערכים לפיה הוא פועל. אדם פחות עצמאי ובוגר, נשלט הרבה יותר מהסביבה שלו, ופחות פועל באופן מושכל לפי ערכיו.

בתיה, בת פרעה, פועלת על פי ערכים. היא לא "זורמת" עם הלך הרוח הרגיל במצרים בתקופתה, בה זורקים תינוקות למים, ובה נוגשים בעבדים היהודים. היא בוחרת בחירה מוסרית, ופועלת על פי ערכים. היא קוראת בשם "משה" לבנה המאומץ בכדי להטביע בו חותם זה, כדברי הרש"ר הירש.

וכך פועל משה, הוא גודל ויוצא אל אחיו, ורואה בסבלותם. בכל עוול הוא פועל לפי "הצורה" – לפי הערכים והמוסר, ולא "זורם" עם מה שמתרחש אצל הסביבה. בראותו איש מצרי מכה עברי, הוא מתקן את העוול. בראותו שני אנשים עברים ניצים (רבים) הוא מעיר ומתקן, ואפילו בעת בריחתו למדין הוא פועל על פי ערכי הצדק – ומושיע את הבנות מידי הרועים, ואף דולה להם מים. יתרו שם לב להגעה המוקדמת של הבנות – "מדוע מיהרתן היום…", מכיון שבכל יום ויום באו הרועים וגירשו את הבנות. בכל יום איחרו הבנות לביתם בגלל חוסר הצדק, עד שמגיע משה המתנגד לזרימה הזאת, ופועל באופן ערכי.

חז"ל אמרו: "… שלש מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו: שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערווה" (במדבר רבה י"ג, כ'). היכולת של בני ישראל לשמור על הזהות שלהם, ולא לנהות אחרי הלך הרוח הכללי היא שעמדה להם ובזכותה נגאלו ממצרים. היכולת להיות "משה", ולא לזרום עם הלך הרוח הכללי, לדבוק בערכי אמת ובמוסר טבעי וא-לקי, הוא המאפשר לנו להנהיג את העולם בטוב.

והאם אנחנו היום מספיק "צורניים"? האם אנחנו מסוגלים לשמור על ערכינו ולא רק "לזרום" עם הלך הרוח הכללי?