ספי מאיר , בוגר כולל מלבורן, תשס”ט
פרשתנו פותחת את הפרשיות העוסקות בבניין המשכן.
רבותינו הקבילו בין ארבעת כלי המקדש העיקריים לארבעה מהחלקים בעבודת ה’. כל אחד מהכלים, המנורה, השולחן, המזבח והארון, מסמל פן אחר בעבודת ה’. המנורה מסמלת את החכמה ורוח הקדש, אשר נתפסת גם היא כסוג של חכמה. השולחן, עליו היה מונח לחם הפנים, הוא סמל הפרנסה, מבטא את המלכות בעולם הזה. המזבח, מסמל את הדביקות בה’. בהקבלה להיום, זו היא עבודת התפילה. הארון, המכיל את לוחות הברית, מסמל את תורת ישראל.
התורה מתארת כי שלשה מהכלים הללו עוטרו בזר: השולחן, הארון והמזבח. רבותינו דרשו ששלושת הזרים הם כנגד שלשה זרים. המילה כתר בהקשר הזה היא מלשון רוממות, וכל כתר מבטא סוג אחר של מעמד מרומם. הזר שבשולחן הוא כנגד כתר המלכות, הזר במזבח הוא כנגד כתר הכהונה, והזר האחרון הוא כנגד כתר תורה.
יש הבדל גדול בין שלושת הכתרים הללו. המשנה כותבת שכתר הכהונה וכתר המלכות ניתנים על פי ייחוס. על כתר תורה נאמר: “כתר תורה אינו כן כל מי שרוצה ליטול יבא ויטול”(ילקוט שמעוני). כתר תורה הוא היחיד שלשמו לא נדרש
שום ייחוס או כשרון יוצא דופן. והדבר מקבל משנה תוקף בהתחשב בעובדה שהוא מובא במשנה הדנה במעמדו של
ממזר תלמיד חכם כנגד הכהן גדול. בשונה מעמים אחרים כמו יוון, שבהם רק המיוחסים והעשירים עסקו בחכמות ובפילוסופיה, היהדות נותנת אפשרות לכל אחד לעסוק בתורה, ואדרבא, “היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה” דווקא מהשכבות הנמוכות תצא תורה! העני והממזר יכולים להגיע למעמד נישא יותר מזה של הכהן הגדול.
האפשרות של בני המעמדות הנמוכים להגיע לכתר תורה כלל איננה תיאורטית. לרבים מחכמי ישראל לא היה יחס מכובד. שמעיה ואבטליון היו בני גרים. הלל הבבלי עלה מבבל כאלמוני, והפך לנשיא ישראל. רבי עקיבא היה עם הארץ לפני שהפך לעמוד התורה שבעל פה, ועוד רבים. לא רק בימי המשנה היה הדבר כך, גם בימי הגאונים, הראשונים והאחרונים, הצליחו אנשים אשר לא היו מוכשרים באופן מיוחד בילדותם ולא היו בעלי יחוס, לפלס את דרכם בעבודה קשה, ולהגיע להישגים עצומים. גם בימינו, טועים החושבים שפסיקת ההלכות והוראת התורה שייכת לאליטה מסוימת. “כל הרוצה ליטול יבוא ויטול”. הספרים מונחים, וכל הרוצה יכול להיות מגדולי הדור.
העיקרון שכל אחד יכול ליטול את כתר התורה נרמז בכתובים עצמם, בעוד שלגבי שאר כלי המשכן נאמר הציווי בלשון יחיד – “ועשית”, בפסוקים על הארון הוא בלשון רבים – “ועשו”. מפרש הרמב”ן שהתורה נוקטת בלשון רבים, כי התורה היא נחלת הכלל. יתירה מזאת, מוכיח הרמב”ן, התורה מדגישה כי העובדה שהתורה זה הוא נחלת הכלל, לא מפחיתה את חשיבותו משל האחרים, ההיפך הוא הנכון! כתר התורה הוא החשוב מבין הכתרים. בקודש הקודשים, בחלק המקודש ביותר בבית המקדש, עמד הארון ובתוכו הלוחות.
בניגוד לשאר העמים, אשר במקדשיהם עמדו פסילים מכסף וזהב, אצל עם ישראל העיקר הוא איננו הכסף והזהב, אלא התורה שבתוכן. זו כוונת הכתוב באומרו: “אין בארון רק שני לוחות אבנים”, ” ‘יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה’, יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים”. מעלת העמל בתורה גדולה ממעלת הכהן הגדול אף במעמד הנשגב של יום הכיפורים שבו הוא עומד לפני ולפנים, לפני הקב”ה. אין לנו עמידה קרובה יותר לקב”ה מאשר עמידתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים כאשר הוא נכנס לפני ולפנים, חוץ מהלומד תורה, וכל מי שרוצה ליטלה, יבוא ויטלה.
