מאת: מיכאל שטיגליץ שליח לשעבר (שיקגו, תשס”ט) כיום ר”מ בישיבה תיכונית סוסיא


 לגרסת הPDF לחץ כאן

יהיו הדברים הבאים לעילוי נשמת אאמו”ר ר’ יצחק דוד ז”ל בן ר’ מיכאל יחיאל מיכל ז”ל שטיגליץ הכ”מ שכל שיש בי – משלו הוא.

אנחנו עומדים השבת לקרוא את תוכחתו הנצחית של ישעיהו על אובדן הדרך בממלכת יהודה, על חוסר הצדק החברתי העטוף בצדקנות דתית של הקרבת קרבנות לה’, ואדי החורבן כבר תופסים את מקומם בנפשנו. אנו מבינים את ההחמצה, את החטא ואת התוצאה הנוראה. ואולי כדאי פעם אחת לשאול, האמנם? האם אנחנו באמת מבינים? האם אנחנו באמת חשים את צער החורבן, צער השכינה ואימת הגלות?

אחד מגדולי מחנכי ישראל בדורות האחרונים, האדמו”ר מפיאסצנא זצ”ל הי”ד, ששהה בשנות השואה האיומה בגטו ורשה. למרות הצעות חוזרות ונשנות שימלט את נפשו סירב לעזוב את חסידיו ותלמידיו. לא זו בלבד שהוא לא עזב, הוא גם המשיך ללמד, המשיך לחנך והמשיך לדרוש ברבים על מנת לחזק את צאן מרעיתו בימים הקשים ביותר שידע עם ישראל בעת החדשה. דברי תורתו נשתמרו בדרך לא דרך והודפסו תחת הכותרת “אש קודש – דרשות משנות הזעם”. הדרשה האחרונה המובאת בספר היא הדרשה לשבת חזון ואולי היא המפתח למענה לשאלה בה פתחנו.

כותב האדמו”ר כך:

חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. ונבין נא למה שבת הזה נקרא על שם ההפטרה, הן ישנם עוד שבתות כשבת נחמו ושבת שובה הנקראים על שם ההפטרות, אבל בטח בכולם טעם להם שמשונים הם מכל שבתות השנה שאינם נקראים על שם ההפטרות…
אמנם איתא (בשיר השירים רבה פרשה ג, פיסקא ו) – ‘בעשר לשונות נקראת הנבואה; חזון, נבואה, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה. אי זה קשה מכולן, רבי אליעזר אומר “חזון” קשה, שנאמר “חזות קשה הוגד לי”‘ עיין שם. בענין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, מן ראית הצרות והיסורים ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן:
כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חכמינו ז”ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו אף בכינו אז לפעמים, עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראותם ומכל שכן לסבלם רחמנא ליצלן, עד שכמעט לא מיניה ולא מקצתיה.

האדמו”ר מתאר כאן מצב קשה מנשוא. העיון באגדות החורבן ומדרשיו קורע את ליבנו, עד כדי בכי לעתים, אבל שמיעת הצרות וקריאתם בספר לא מקבלות את העומק הראוי להן. המדרשים הקשים מחווירים אל מול צרות ועינויי היהודים בגטו שמתרחשות אל מול עיניו של האדמו”ר והדמיון שלהם הופך למשהו מעורפל עד כדי כמעט חסר רלוונטיות. השימוש בביטוי “חזון” מבטא את הראיה של המציאות הקשה, הכואבת והבלתי אפשרית אל מול העיניים ללא פרשנות מקלה או תיווך. וממשיך האדמו”ר:
לכן הבחינות שדברי הנביאות מצרות ישראל נתגלו להנביאים אם על ידי הדיבור והקול ששמעו ממרום אם על ידי שאר הבחינות, קשה מכולן היתה להם כשהראו להם במחזה וראיה ממשית את הצרות והיסורים, “חזות קשה הוגד לי”: וזה שאמר עולא ועוד אמוראים (סנהדרין צח:) על חבלי משיח “ייתי ולא איחמיניה” שאף שידעו את הצרות של חבלי משיח, מכל מקום לראות ממש את ישראל בצרות רבות כאלו לא רצו. ולפי זה אין הכוונה על עצמם בלבד, למנוע את עצמם מצער, רק כמו ששאר תנאים ואמוראים אמרו את גודל הצער בזמן חבלי משיח, הגדילו הם עוד יותר ואמרו כמה שיודעים אנו וכמה שאומרים בפינו מן הצרות לא נוכל לתארם כפי שיהיו באמת, כי אינו דומה הידיעה והדיבור מהצרות לראיה, לראותם, ואף שאני יודע מהם מכל מקום איני רוצה לראותם, “ייתי ולא איחמינה”.
וכך מסביר האדמו”ר את חששו של עולא מחבלי משיח. אומר עולא: “יבוא ולא אראנו”, אני מבין את הצורך בחבלי משיח ואת ההכרחיות שלהם, אבל לא מסוגל להתבונן בהם. הידיעה וההסברים הלוגיים-הגיוניים מתגמדים אל מול המציאות המתגלה עד שאפסו הכוחות. התפילה של עולא היא שלא לראות אותה מתקיימת מול עיניו. וממשיך האדמו”ר את דבריו הנוקבים:
וזה “ויאמר ה’ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו” (שמות ג, ז), שעל פי פשוט למה כתיב “כי ידעתי” מאחר שכבר כתיב “ראה ראיתי”? אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו ניתוח, ומכל מקום לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הניתוח, כנזכר לעיל. שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם, ואף שלטובה היא לו, מכל מקום לראותם לא יוכל כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא ורק ביסורי בנו הוא מרגיש. והנה גלות מצרים כמו שאר גלויות ויסורים היו לטובת ישראל, וזה שאמר ה’ ראה ראיתי וכו’ וכיון שראיתי בראיה לכן ידעתי רק את מכאוביו, לא בהטובה ממכאוביו רק במכאוביו שכואב להם, לכן “לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים” (שם ג, י).

האדמו”ר בדברים אלו אף משליך הבנה זו כלפי שמיא. אצל הקב”ה בעצמו יש הבדל, כביכול, בין ידיעה לראיה. הרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה ממשיל את השואה הנוראה לניתוח הכרחי שהיה על עם ישראל לעבור על מנת להתנתק מהגלות, והאדמו”ר שקדם לו אולי נוטע את שורש התפיסה הזו. ברור לחלוטין לאבינו שבשמים שהניתוח הכרחי ומוצדק ואי אפשר להמשיך לחיות בלעדיו אבל הכאב, הסבל והצער שהוא מכיל בתוכו בולטים אל מול העין למרות הידיעה השכלית. ומסכם האדמו”ר את הדברים:
שבת חזון, חזון ישעיהו, והיא הקשה שבכולן גם לראות את הצרות, לכן קוראין הפטורה זו בשבוע שחל בו ט’ באב והשבת נקרא על שמה שבת חזון, אבל כיון שגם במרום כבר רואים את יסורי ישראל, לכן “ידעתי את מכאוביו”, בהכאב לא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה, בחינת “פקח עיניך וראה” (דניאל ט, יח), וההפטורה מתחלת בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה, “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”.
(אש קודש עמ’ קצ”ג-קצ”ד)

חזונו של ישעיהו על חורבנה של ירושלים מהווה את ההקדמה הקשה ביותר לנוראות החורבן, שכן הן כבר לא תיאור מרוחק שכלי אלא ממשות הנראית לעין. מאידך, דווקא ירידה וקושי זה מהוות את קרן האור, שכן מנקודה נמוכה זו גם בשמים רואים רק את מכאובי העם הסובל וממילא מעוררים את ישועת ישראל כך שהדמיון מהווה כלי לא רק להעמקת תודעת החורבן אלא גם להגברת הציפיה לישועה.
אולי אם נגביר את כלי הדמיון החיובי והמרומם נצליח מעט לגעת ולחוש את עוצמת הכאב על החורבן. ואולי מתוך כך נדע להתפלל, ולכוון את מעשינו לעיסוק בישועת ישראל.
הרצי”ה זצ”ל היה דורש על הפסוק “כי עין בעין יראו בשוב ד’ ציון” שיש צורך בדור הגאולה להתאים את המבט האנושי אל המבט האלוקי, להרים את העיניים ולהתבונן על המציאות כפי שד’ מתבונן עליה כביכול, ומתוך כך לגזור ולהתאים את מחשבותינו, פעולותינו ומחשבותינו.

זכינו וציפיית הישועה בדורנו הפכה ממושג תיאורטי מרוחק לממשות מעשית בשותפות פעילה בגאולת ישראל וגאולת השכינה. השיבה לארץ אבותינו, ייסודה של מדינת ישראל עם כל אתגריה, הרצון לקיים ולחנך דור נאמן ובריא בארץ ד’ היא החזון אותו אנו רואים בעינינו, אותו אנו מגשימים במעשינו ואנו ממשיכים להתפלל להשלמתו ושכלולו כשמציון יוצאת תורה ודבר ה’ מירושלים.

לתגובות: micstg@gmail.com