מאת: גבי רייס
שליח לשעבר בקייפטאון (תשס”ב)
כיום מדריך טיולים במוזיאון מגדל דוד


לגרסת הPDF לחץ כאן

בתחילת פרשת מטות נאמר כך: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה’. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה’, אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה” (במדבר פרק ל’, פסוק א’-ג’).
ישנה שאלה מדוע הציווי על נדרים מופנה דווקא לראשי המטות, ומדוע התורה מדגישה שזה הדבר אשר ציווה ה’, הרי כל אדם נודר מידי פעם ולא מחייב שזה נעשה לשם שמים דווקא.

אחת התכונות החשובות ביותר שיש לאדם, והיא זו שמבדילה אותו משאר בעלי החיים, היא יכולת הדיבור. האדם מיוחד בכך שהוא מסוגל לבטא את הלכי מחשבתו בדיבור היוצא מפיו. היכולת המופלאה הזאת להתבטא בקול יכולה לרומם את האדם לגבהים מדהימים או להשפיל אותו עד עפר. בספר משלי (פרק יח’ פסוק כא’) נאמר “מוות וחיים ביד הלשון…” –  הלשון אחראית על יכולת הדיבור החשובה כל כך של האדם.
הנצי”ב מוולוז’ין מסביר שבדרך כלל, כאשר אדם נמצא במצוקה – הוא נודר. כלומר, הוא פונה לשמיים ומבקש עזרה בתמורה להבטחה של מעשה טוב מצידו. הרי כולנו מתחייבים מידי פעם שאם אני אצליח לעשות את מה שאני צריך, אני אעשה משהו טוב למען מישהו או משהו אחר; אתן צדקה, אתנדב למען הקהילה או כל דבר שנחשב כחיובי. כאשר אדם זקוק לעזרה הוא כביכול יבטיח כל דבר, בעיקר לצאת מהצרה אליה הוא נקלע.
הנצי”ב ממשיך להסביר ואומר שהתנהגות כזאת גורמת לזילות בנדרים, כי אדם יכול לחשוב שמכיוון שנדר תחת לחץ, אולי יש סיבה להקל ומתוך כך הוא מגיע להקל בכל נדר. לכן באה התורה ומזהירה אותנו באופן מיוחד ש-‘זה הדבר אשר ציווה ה” – התורה שמה דגש על העניין ומצפה מאיתנו לא לזלזל במה שיוצא מפינו.

אבל עדיין לא ברור למה הציווי מופנה דווקא לראשי המטות. לדעתי הסיבה לכך היא שדווקא הנבחרים הם אלו שנמצאים תחת לחץ הרבה פעמים שהרי עליהם לרצות את העם כל הזמן, ומה יותר טוב מלפזר הבטחות לכולם? לעיתים הדרך היחידה לגייס תומכים היא להבטיח לדאוג לאינטרסים של כל אחד, ויכול להיות שאינטרסים שונים יתנגשו ולא יהיה אפשר לעמוד בכל ההבטחות. לכן התורה מצווה את ראשי המטות באופן מיוחד לגבי נדרים, כי לרוב הם אלו שמבטיחים ולא תמיד מקיימים.

ברצוני להציע כאן עוד רעיון לגבי נדרים ומדוע התורה אומרת עליהם ‘זה הדבר אשר ציווה ה”. בפסוק נאמר שמי שנודר או נשבע “לא יחל דברו”, מלשון ‘חילול’ – ההיפך מקדושה. לדעתי נדרים הם הדרך הקצרה ביותר להפיכת חיים פשוטים לחיי קודש – כאשר אדם נודר והוא עושה זאת באמת ולשם שמים, הוא יוצר מציאות חדשה שלא הייתה קיימת קודם. האדם לוקח דבר רגיל ויומיומי והופך אותו לדבר שבקדושה. הפה שמבטא את הנדר הופך למעשה את החיים הרגילים לקדושים, ולכן התורה מדגישה ש-‘זה הדבר אשר ציווה ה”. זה הדבר שיכול להפוך כל דבר לציווי ה’, להפוך כל אמירה פשוטה למצווה הבאה מאת הקב”ה. בהקשר של הפסוק ממשלי “מוות וחיים ביד הלשון…” – המובן של מוות הוא חיים ללא קדושה, חיים שלא מכניסים בהם את הקב”ה, לעומת חיים מלאי קדושה שבהם כל מעשה שעושה האדם הוא לשם שמיים.

לתגובות: gabzy22@gmail.com