הרב אבי גולדברג
ראש כולל ממפיס (תשס”ח-תשע”א)
כיום רב ומחנך בבית הספר התיכון “הימלפרב” בירושלים
חיים מלאים של יראת שמים
השולחן ערוך פוסק בהלכות תפילה (או”ח, ק”א, סעיף א’) כך:
“המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות. ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות. ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל.” הרמ”א מציין שבימנו לא חוזרים בפועל, כי מי יערב לנו שנצליח לכווין בעת חזרתנו.
פסיקה זו של השולחן ערוך, מבוססת על הגמרא בברכות ל”ד ע”ב ומקורות נוספים. רש”י על הגמרא שם פירש שהסיבה שברכת אבות קיבלה מעמד כל כך חשוב ומשמעותי ביחס לתפילה היא מפני שהיא תחילת התפילה וחוסר כוונה בהתחלה רומז על היחס לתפילה כולה. המשנה ברורה כתב שהחשיבות של ברכת אבות היא בעובדה שהיא “סידור שבחו של מקום”, ובערוך השולחן הוסיף טעמים נוספים ובהם – שהברכה פותחת וחותמת בברוך, וכן שהיא סמוכה לגאולה (גאל ישראל) ומוזכרת בה הגאולה. בסוף דבריו של ערוך השולחן מוזכרת הערה, שנראית בעיני כעיקרית וחשובה – “וגם זכות שלושת אבות יש בברכה זו”. במילים אחרות, חשיבותה של ברכת אבות, כשמה כן היא, הקשר החשוב והמהותי שלנו לאבות האומה!
בתפילה אנו מזכירים פעמים רבות את האבות. תפילות רבות פותחות באמירת “אלוקינו ואלוקי אבותינו”. הרמב”ן מפרש פעמים רבות בספר בראשית את הפסוקים כבאים ללמד ולהורות לנו – “מעשה אבות סימן לבנים”.
מהי אותה חשיבות ביחס ובקשר שלנו אל האבות?
הנושא המרכזי בפרשתינו הוא שליחותו של אליעזר עבד אברהם וחיפוש אישה ליצחק. ראשית התורה מספרת את שאירע, ולאחר מכן מספר אליעזר ללבן ובתואל את כל הקורות אותו בפרטי פרטים למרות שהיה ניתן לקצר ולאמר – “ויספר להם העבד את כל אשר קרה..”. התורה משקיעה לא פחות משישים ושבעה פסוקים על נושא זה, הרבה יותר מנושאים חשובים רבים אחרים בתורה. חז”ל התקשו באריכות הלשון הזאת, וקבעו – “א”ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא (כלומר מריבוי של אות אחת, או דיוק קטן אחר).” (בראשית רבה ס’, ח’).
הרב קוק התייחס לדברי חז”ל אלו באומרו – ” ניצוץ אחד מאור חיי האבות… הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצווה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים” (אורות התחייה י”ד).
הקשר שלנו לחיי האבות, הינו יסוד גדול מאוד באמונה היהודית, עד כדי כך שאפילו שיחתו של אליעזר מקבלת מקום חשוב בתורתנו.
נראה שהתורה לא מעוניינת רק בקיום מצוות פורמאלי, אלא בחיים שלמים, המלאים כולם ביראת ה’. שאלתו המהדהת של רבי יצחק ברש”י הראשון – “לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?” – מתעצמת לכאורה בלימוד האריכות בפרשתנו. אבל נראה שהתורה אכן איננו ספר מצוות בלבד, ולא ספר חוקים יבש. התורה הינה דרך חיים מלאה, המדריכה אותנו לחיים שלמים של יראת שמים. לא רק חיי חולין בתוספת כמה מצוות ורגעי קדושה, אלא הכוונה לחיים שגם אם אמנם מכילים עשייה חולית אנושית ויומיומית – אך הכיוון הכללי מכוון כולו ליראת שמים, ולנוכחותו של הקב”ה בכל מעשינו.
נראה שרעיון זה, הינו העומד בשורש הפירוש של פירושים רבים לפסוקים ארוכים אלו של חיפוש האישה ליצחק. כשמשווים את התיאור בפתיחת הפרשה לתיאור המאורעות בדברי אליעזר מוצאים לא מעט שינויים. חלק מן הפרשנים ראו בשינויים מסויימים מסר משמעותי לחיים – וכך לדוגמא מפרש הרשב”ם באופן כללי – “כל אריכות הדברים, להודיעם שמאת הקב”ה יצא הדבר“. באופן דומה פירש הרשב”ם גם את הסיבה לעצם הנאום של אליעזר, וההקפדה שלו לספר את המאורעות דווקא לפני האכילה – “אחרי שראה שהקב”ה הסכים על ידו, לא היה לו להתעסק באכילה ושתייה תחילה.”
אליעזר עבד אברהם, שגדל וחי בביתו של גדול האומה, מלמד אותנו באריכות לשונו, ובדבריו המדוייקים, התייחסות נכונה לחיים. ראשית, בהגיעו לבאר מתפלל העבד, ומבקש סיוע מהקב”ה. לאחר מכן בוחר העבד ניסוי בו הוא בוחן את האישה, ובניסוי הזה הוא מחפש חסד, עשייה טובה בעולם. בהמשך, אליעזר “מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם-לֹא”, וכשהוא מבין שהקב”ה אכן סייע על ידו – הוא קד ומשתחווה לה’, ומברך “בָּרוּךְ ה’ אֱלֹקי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי..”.
ואכן לאחר התיאור הכל כך מפורט, הטבול בעוצמה של אמונה, של ביטחון בה’, ושל תחושת השגחה וליווי – עונים לבן ובתואל – ” מֵה’ יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב”!
האם נוכל גם אנחנו לחיות כך? להיות קשורים כל כולנו לקב”ה בכל שלב של חיינו. לראות בכל דבר איך שהוא יוצא מה’?
התורה מאריכה, בשיחתן של עבדי אבות, ללמדנו חיים מלאים של משמעות, של אמונה, ושל עשייה מתוך תחושת שליחות ומתוך עוצמה של יראת שמים.
