בספרו “אגרא דכלה” כותב הרב צבי אלימלך מדינוב (מחבר ספר ‘בני יששכר’) פירוש חסידי מקורי.
כידוע, האדם מורכב משני חלקים מנוגדים – מגוף גשמי ומנשמה אלוקית. צדדים אלו של האדם נמצאים במאבק תמידי וכל חלק מושך את האדם לכיוון אחר ומנסה להתגבר ולהכניע את הצד שכנגד. הרמ”א בפירושו לברכת “אשר יצר” אומר שזהו הפלא הגדול שבאדם “ומפליא לעשות” – ש-“קושר דבר רוחני בדבר גשמי”.
הברכה שמבטיחה התורה כאן לפי ה’אגרא דכלה’ היא, שהנשמה תחיה בשלום עם הגוף ולא תשאף להיפרד ממנה. כלומר, שלמרות שתהיה השראת שכינה בעם ישראל ועל כל יהודי בפרט “ונתתי משכני בתוככם”, בכל זאת, הנשמה הנשגבה הזו שזוכה לגילוי שכינה אדיר, “לא תגעל נפשי”. ‘נפשי’ לפירושו הוא הנשמה האלוקית שניתן באדם. נשמה זו לא תגעל ‘אתכם’. כלומר הנשמה לא תיגעל מהגוף אלא תחיה איתה בשלום ובהרמוניה.

נראה להסביר, שהנשמה עם כל קדושתה ומעלתה, יודעת שהתפקיד שמצופה ממנה דורש דווקא את החיבור לגוף הגשמי. בשביל נשמות נשגבות הנהנות מזיו השכינה לא צריך לברוא עולם גשמי. האדם הושם בעולם הגשמי בכוונה ובמטרה להוריד את הקדושה לעולם ובכך להעלותו ולקדשו.  הברכה כאן היא, שהנשמה תכיר בערך ובחשיבות הגוף ותדע לנצל אותו לעבודת ה’. כאשר הנשמה מובילה את הגוף, יחדיו הם מסוגלים לעשות דברים שכל אחד לחוד אינו מסוגל לעשות. אין ערך לגוף ללא הנשמה ואין אפשרות לנשמה לפעול את פעולתה בעולם ללא הגוף.

שבת זו היא ‘שבת מברכין’ ובברכת החודש נבקש ונתפלל על “חיים של שלום”. הרב קוק בעולת ראי”ה, מסביר שהכוונה כאן היא “לשלום פנימי בכוחותיו הנפשיים והגופניים, שלא יתנגד אצלו שום כח פנימי אל תכלית השלמות…”. כלומר, שבבקשה זו אנו מבקשים שבאמת נגיע להשלמה מלאה בין הגוף והנשמה, כשכל אחד מכיר בערך ונחיצות השני.
שלום זה חשוב לא רק בחיי הפרט, אלא גם בחיי האומה בכללה. אמנם עיקר מגמתם של ישראל בעולם היא להיות אור לגויים בבחינת “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, כלומר, עיקר מגמתנו היא בבשורה הרוחנית שלנו לאנושות. אך לשם מימוש בשורה זו עלינו להקים ממלכה עצמאית בארץ ישראל שתנהג על פי דרך התורה והקדושה וממלכה זו תהיה “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.

בהמשך ‘ברכת החודש’ נבקש “חיים שיש בהן יראת שמים ויראת חטא”. וכאן מסביר הרב זצ”ל שאנו מבקשים יראת שמים לא רק בהיותנו בבית המדרש עוסקים בתורה, אלא גם ובעיקר מבקשים אנו שה-“יראת שמים” תתבטא “במפעלים ובעסקים”, בהיותנו עסוקים בטרדות החיים ובדאגות הפרנסה, בהן תבוא לידי ביטוי הייחודיות של היותנו יראי שמים ויראי חטא.
קידוש ה’ הגדול ביותר נעשה לא כאשר עם ישראל חי במנותק מעולם המעשה, אלא דווקא כאשר הם חיים ומחוברים לעולם החומר אך מסוגלים לעשות זאת בדרך של “יראת שמים ויראת חטא”.

בהתאם לרעיון זה, ניתן להבין פסוק נוסף בפרשתנו. הברכות שבפרשתנו מסתיימות במילים “ואולך אתכם קוממיות” (שם, פסוק יג). כשם ששלימות האדם תלויה בשלימות גופנית ובשלימות רוחנית, כך גם שלימות האומה הישראלית. גאולתם של ישראל תהיה בשני שלבים, שתי קומות, קומה גשמית ואחריה קומה רוחנית. כשיושלמו שני קומות אלה נזכה בע”ה לגאולה השלמה.

זכינו השנה לחגוג את “יום העצמאות” השבעים של מדינת ישראל וזוכים אנו ברוך ה’, לחיות במדינה מפותחת, מצליחה ומשגשגת. כדי שעם ישראל יחיה במצב של “ולא תגעל נפשי אתכם”, שלפי הפירוש שהבאנו הכוונה שהנשמה תחיה בשלום עם הגוף, כלומר שנשמתה של עם ישראל תחיה בשלום עם ה”גוף”, המדינה, עלינו לזכור שמטרתה ותכליתה של המדינה היא “יום ירושלים”. המדינה הפיזית היא אמצעי למילוי משימתנו הרוחנית שבאה לידי ביטוי בעניינה הנשגב של ירושלים עיר הקודש. ירושלים היא עיר שמאחדת – “עיר שחוברה לה יחדיו”, לא רק בין אנשים אלא גם בין הנשמה והגוף וכפי שאנו שרים בזמירות שבת בפיוט “י-ה רבון” – “אתר דביה יחדון רוחין ונפשין… בירושלים קרתא דשופריא” [מקום בו שמחים הרוח והנפש… בירושלים עיר היופי].
כשנתפלל ונבקש “חיים של שלום” ברמה הלאומית, הכוונה ש-“יום העצמאות” ו-“יום ירושלים” יחיו בהרמוניה ובשלום ביניהם כשהצד הרוחני מעריך את חשיבות ונחיצות המדינה הגשמית, והצד הגשמי מודע למטרתה ולתכליתה שהיא בעניין הרוחני.