הרב משה שפטר

ראש כולל לשעבר בוושינגטון (תשס”ב – תשס”ג)
כיום ר”מ בישיבת נתיב מאיר

 

חיפזון ומתינות בעבודת ה’

תיאור החיפזון ביציאת מצרים מודגש בתורה הן בציווי להקרבת קרבן הפסח, והן בציווי לאכילת מצה לדורות.
בקרבן הפסח:
“וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא
לַה’ ” (שמות י”ב, יא).
ובצווי אכילת המצות לדורות:
“לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ” (דברים ט”ז, ג).
ממה נבע החיפזון ביציאת מצרים?בתיאור היציאה ממצרים מציינת התורה:
“וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים” (שמות י”ב, לג).
בראותם מתים בכל בית – “כי אין בית אשר אין שם מת”, חוששים המצרים מהתפשטות המגפה לכולם, ולכן הם מאיצים בבני ישראל להסתלק ממצרים. האצה זו מביאה את בני ישראל ליציאה חפוזה. החיפזון נגרם על ידי גורם חיצוני.האבן עזרא מפרש (שמות י”ב יא):
“וטעם בחפזון, שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח, על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה”.
קרבן הפסח נאכל בחיפזון על ידי בני ישראל כדי להספיק לאכלו לפני חצות ולהיות זכאים לכך שהמשחית יפסח על פתחם. מסיבה זו נאכל קרבן הפסח בצורת ההכנה המהירה ביותר – צלי. לפירוש אבן עזרא, החיפזון נובע מתובנה פנימית של בני ישראל.הנצי”ב, בהעמק דבר, מסביר את החיפזון כאכילה של איש הנחפז לצאת לדרך, “בשביל שבאותו עת היה הקדוש ברוך הוא פוסח ומדלג על הפתחים, משום הכי המצוה לאכול כמו העומד על הדרך וממהר ומדלג”.
בני ישראל מצווים להידמות לקב”ה. במכת בכורות עובר הקב”ה בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, מכה את בכורי מצרים ופוסח על בתי בני ישראל. הוא נמצא בחיפזון וכך גם אנו מצווים להיות באותה עת. החיפזון מבטא הידמות לקב”ה.החיפזון הינו מאפיין משמעותי של גאולת מצרים. יש לחיפזון בעבודת ה’ מעלה והיא היכולת לקלוט הארה ותובנה, להתנתק ולהשתנות.
“ראשית כניסת האדם לעבודת ה’ צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה’ ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות” (ר’ צדוק הכהן מלובלין צדקת הצדיק א’).
ר’ צדוק מלמדנו שהחיפזון בעבודת ה’ משובח בתחילת עבודת ה’, בשלב ההתנתקות מתאוות העולם הזה, אולם בהמשך צריך האדם להמשיך ולבנות את עולמו הרוחני והדתי, במתינות ולאט.הרב צבי הירש קלישר, מפורצי הדרך למאמץ אנושי לשיבה לציון, כתב בספרו דרישת ציון:
” גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה’ יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש… לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל…”

החיפזון ביציאת מצרים היה חיוני לניתוק עם ישראל מהעולם האלילי לאמונה בא-ל אחד. מכאן ואילך, עלינו לבנות את עולמנו הרוחני האישי ואת גאולתנו הלאומית, עקב בצד אגודל, קמעא קמעא.

לתגובות: moshespeter@gmail.com