מדוע הקולות הללו, קולות ההתחדשות הרוחנית, נשמעים דווקא כיום? מדוע בדורות הקודמים הם היו פחות דומיננטיים, ואילו כיום הם פורצים בעצמה רבה? חשוב לדעת שהתהליכים הללו אינם מובנים מאליהם. הדבר מתחוור לי בעיקר כשאני מבקר בישיבות ובבתי כנסת בארצות הברית, שם אני רואה עד כמה הלימוד הרציונלי, השכלי, שולט בכיפה. המצב היהודי-ישראלי הוא אפוא מצב ייחודי.

הרב שלמה קרליבך ראה בעיסוק המינימלי ברוחניות ריאקציה לטראומה שחווה עם ישראל במרוצת הדורות. הוא לומד זאת מפירושו של מי השילוח על פרשת אמור. מי השילוח מסביר שלכהנים אסור להיטמא למת, משום שעליהם להקרין שמחה בעבודתם במקדש. המפגש עם המוות מדכא את השמחה, ולכן אסור לכהנים להיחשף למוות ולטומאה. לאחר השואה, מסביר הרב קרליבך, כל ישראל הם בבחינת טמאי מת. האבל היה כביר כל כך, עד שהוא גרר בעקבותיו השלכות – ריחוק מאלוהים וצמצום הרגש והחוויה הדתית. כאשר פנים אלו של החוויה היהודית התמעטו, יהודים רבים נמשכו לתנועות רוחניות מחוץ ליהדות, בשל הצורך למצוא מענה לצמא הרוחני שלהם. רבי שלמה הקדיש את חייו לקרב יהודים חזרה לתורה. לארגון הראשון שהקים בתחום קרא על שם הפסוק “טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'” (‘Taste and see that God is Good’, תהלים לד ט). הוא הירבה לספר סיפורים, לשיר ולרקוד, וכך לקרב אנשים ליהדות. אני מאמין שאם נלך בדרכיו של רבי שלמה, דרך השמחה והמתיקות בקרבת אלוהים, נוכל להשיב את היהדות למצבה הטבעי והבריא.

הרב קוק ראה בחורבן המקדש ובהפסקת הנבואה תהליך עמוק יותר מאשר הענשה של הציבור. הנמכת להבות הרוחניות וייבוש מעיינות הנבואה אפשרו להשתלט על העיוותים הרוחניים, ומתוך כך להיבנות מחדש. הרוחניות נתקלה בבעיות של חוסר גבולות והיעדר משמעת, וההתמודדות איתן קשורה לעיצוב הגבולות ולהקפדה על משמעת פנימית מתוך דגש על שמירת גבולות ההלכה. אם הדמות המאפיינת את הבית הראשון היא דמותו של הנביא, הרי שבתקופה שלאחר מכן הפך החכם, איש ההלכה והלימוד, לדמות הדומיננטית. במציאות האידאלית ניתן יהיה להכיל את שתי התכונות האלה יחד ולשלבן, אך מדובר במשימה לא פשוטה (אורות, עמ’ קכ–קכא). תנועות רבות בתולדות עם ישראל ביקשו להשיב את היסוד הרוחני אל מרכז הזירה – הנצרות, השבתאות והפרנקיזם – אך הניסיונות הללו נעדרו משמעת של קיום מצוות, ובסופו של דבר הן יצאו מחיק היהדות. תנועת החסידות הצליחה להביא להתעוררות רוחנית ולהחייאה של החוויה והרגש הדתי, לא מעט בזכות שלא ויתרה על המשמעת ההלכתית ועל המחויבות.

כעת, עם החזרה לארץ, לחיים ולטבעיות, מתחוללת גם שיבה אל הרוחניות, אך זו חייבת לבוא מתוך שמירה על התכונות שנבנו בעמל רב משך אלפי שנים, שאם לא כן, הגלגל עלול לחזור לאחור.
זכינו לחיות בזמנים מיוחדים. המשיכה לרוחניות איננה טרנד חולף אלא תנועה עמוקה המאפשרת ליהדות לממש את ייעודה. אני מודה לאלוהים שזיכני לחיות בתקופה שבה אוכל להיות עד ושותף לתהליכים אלו.